אם אין אני לי, מילקי

מאת: בני גל

לפני מספר חודשים, בעיצומה של המלחמה, חווינו יחד סולידריות, אחווה וערבות הדדית שלא נראו כאן זמן רב. וראו זה פלא, אנשים שרק לפני חודש לא היססו לסכן את חייהם בשדה הקרב, רוצים היום לעזוב את הארץ בגלל מחירי המילקי… אז ממה נובעת הסתירה? מהו ההסבר לתופעה?

ההסבר הוא בלבול שאנו חווים בין עולם הצרכים לעולם הערכים. קיומם של צרכים והצורך בסיפוקם קשור למבנה האדם כבעל גוף ונפש והמחויבות ליצירת תנאים לחיים ולהישרדותם, קיומית ולגיטימית. היעדר ביטחון כלכלי ושאיפה לאיכות חיים דחפה אוכלוסיות, לכל אורך ההיסטוריה לנדוד בין יבשות בחיפוש אחר לחם, מים, קורת גג, מעמד אישי וסיכוי להישאר בחיים. הנדודים בעקבות הלחם, חצו תרבויות והשקפות ויצרו עמים שלא היה להם רקע, חזון או דגל  משותפים. זהו צד אחד של המטבע, הצד של הצרכים. הצד השני הוא צד הערכים. מה שמביא אותנו להבדל שביני לבין מיצי החתולה שלי. למיצי חוקים משלה כאשר החשוב והבולט ביניהם הוא מילקי. אני אוהב את מיצי ודואג לספק לה את צרכיה. אבל לי לא די בזה, לי ישנם גם ערכים ואלו, נותנים משמעות וטעם לחיי.

אם אין אני לי- מילקי
אם אין אני לי- מילקי

 

מיצי יכולה לגור בכל מקום שיש בו מילקי, אני לא. מכל המקומות המקסימים שעל הגלובוס, בחרתי לחיות כאן וזאת למרות שהתחבורה הציבורית בשטוקהולם, החינוך באנגליה, הביטוח הרפואי בשבדיה, הסודה במומבי, הטישיו בניו יורק והקולנוע בבואנוס איירס זולים יותר. ובכל זאת, בחרתי לחיות כאן, בארץ שאין בה משאבים לספק את צרכי, לא מכרות זהב ויהלומים, לא עצים, לא פחם, לא מים, לא נהרות. ארץ מאוימת ומאיימת עם פוליטיקאים מעצבנים ומאכזבים, מס קטלני ותחבורה שמתמוטטת בכל גשם בינוני. לאלה שעלו לכאן לפני היה עוד פחות ממה שיש לי וחלקם ברחו מכאן לאחר שסבלנו חרפת רעב ומחלות. הרצון הזה בן אלפי שנים לחיות כאן ומסירות הנפש העתיקה על המקום הזה, העני והעלוב במשאבים, נובע מהצד השני של המטבע, מצד הערכים. נכון, אפשר להתעלם מהם ולהעדיף בטחון כלכלי וסיפוק צרכים אך זוהי החלטה אישית, כקולקטיב בחרנו אחרת. בחרנו במקום הזה מצד הערכים החשובים לנו. אלו שנותנים משמעות וטעם לחיינו. שאלת המשמעות של החיים היא קריטית לכל אדם אלא שלא תמיד הוא פנוי להתבונן בהם ולברר אותם לעצמו. על פי אילו אמות מידה נבחר בית למשפחתי וחינוך לילדי, שכנים, חברים, עיסוק, שפה, נושאים לשיחה, חלומות להגשמה, פרויקטים להתמסר להם? גם כאשר הצרכים והערכים מעורבבים זה עם זה, האבחנה ביניהם ברורה: מיצי רוצה מילקי, אני אוהב מילקי, אבל זקוק למשמעות. אבדן  משמעות בחברה, בקהילה, במשפחה ובארגון מכל סוג, מייתרת את הטעם ומותירה את הפעולות ללא חיות וללא עתיד. אירגוניים נעדרי חזון מנוהלים במוד של הישרדות שמחייבת הפעלת כח והתארגנות לשם צבירת כח יתר. יש הבדל מהותי בין השאלות מה אני צריך למה אני רוצה? רק אצל מיצי זו אותה תשובה לשתי השאלות. גם אם אחליט לבסוף להתגורר בברלין (בררר…) בגלל מחיר המילקי, הערכים החשובים לי יקננו בי, ינחו את דרכי ויעברו לצאצאי. 

שאלות המהות והזהות אינן קשורות לדתיים או חילוניים, ימניים או שמאלנים, לאומנים או אנרכיסטים, אלו שאלות אנושיות ואוניברסליות הנובעות מהתבוננות בתוך עצמנו והן מאפשרות תשובה אמיתית לשאלה "מה אני רוצה?".

שאלה ערכית נוספת שעל כולנו לשאול את עצמנו (המקבלת נופח ומשמעות נוספת בהקשר לעיר ברלין והמשמעויות הטעונות שהיא נושאת עמה) היא אילו ערכים אני מעוניין שהתממשו בבחירה החדשה ובמציאות החדשה שארקום לעצמי. הדבר מזכיר לי את תיאור 'היציאה מן הקופסה' המופיע בספרי. מתיאור היציאה מן הקופסא מתקבל הרושם שמישהו הכניס אותנו לשם בכוח, ואיזה מזל שנחלצנו ממנה. התנועה "החוצה" הפכה להיות הוכחה לעצמאותנו, לביטוי אישי מוצלח. אך האמת היא שאי אפשר לנו לחיות מחוץ לקופסא. אנחנו זקוקים לקופסה כדי לעצב בה את חיינו כרצוננו ולחיות בה על פי בחירתנו וערכינו. יציאה סתמית מהקופסא מותירה אותנו ללא מרחב לחיות בו, ללא אחריות, ללא מחויבות וללא כל אמירה שיש לה סיכוי להתממש. לכן, רק יציאה מהקופסה שהיא חלק מתכנית אחראית לבניית קופסה חדשה, מאפשרת באמת חיים של בחירה ושל שמחה.

כל בחירה היא ראויה ולגיטימית, השאלה היא מהו מקורה – בצורך או בערך?

*בני גל הוא מייסד ומפתח מודל הקאוצ'ינג היהודי, מחבר הספר "סודות הקואצ'ינג היהודי", ובעברו מייסד ובעלים של חברת הפרסום גל-אורן. בני גל ייסד בית ספר להכשרת מאמנים, מעביר סדנאות אימון בהם השתתפו כבר יותר מ-1,500 תלמידים, וכותב מאמרים וספרים, שהחשוב ביניהם הוא ספר 'סודות הקאוצ'ינג היהודי', אשר מעבר להצלחתו בישראל, הוכתר כ-Best Seller באמזון ועומד לצאת לאור בקוריאנית על ידי הוצאת הספרים הגדולה בדרום קוריאה.

 לאתר של בני גל

חזרה לחדשות ועדכונים