חברה ואתיקה

מקומה של האתיקה בחיינו
איזה גורם בחברה אמון על קידום הקמת הפלטפורמה האתית הציבורית המחייבת ולהיכן עלינו, כאזרחים, לנקז את הציפיות בתחום האתי? התשובה, באופן טבעי, מונחת לפתחם של הגופים המקורבים לנושא האתיקה מבחינה חינוכית, ציבורית ומקצועית

מאת: אלחנן ורדי, חשב – ביקורת פנים (2003) בע"מ
דימוי באדיבות:  Walt Stoneburner

פסק הדין במשפטו של ח"כ ליברמן, ההתלבטויות בנושא סלבריטאים הנחשדים בהטרדות מיניות ואירועים רבים נוספים מסוג זה מציפים שוב ושוב את הפערים שבין המגרש האתי לבין מגרש החוק והפסיקה. בקרב חלק מאנשי המקצוע ובציבור נוצרו במשך השנים ציפיות שעל פיהן יפסקו בתי המשפט הלכות גם בתחום האתי וזאת ללא קשר לשאלה, האם קיימת הלכה מפורשת שתאפשר להם להיענות לאתגר מסוג זה. המציאות היא שהמגרש האתי די פרוץ. מחד, חסר קוד אתי/תרבותי/חברתי ברור ומחייב ומאידך, הרכילות, המציצנות ויצר הפרסום מכבידים על כל ניסיון לברר בצורה עניינית עבירות אתיות. המסקנה היא שהשחקנים בשני המגרשים מתקשים להיענות לאתגרים בתחום האתיקה.

אנו סבורים שהמגרש המרכזי שבו ראוי להגדיר נורמות אתיות הוא קודם כל המגרש התרבותי/חברתי/ציבורי, שכן לא לגבי כל בעיה אתית מהווה החקיקה פתרון ראוי. ישנם אמנם נושאים אתיים בעלי היבטים פליליים הדורשים חקיקה, כגון: הטרדה מינית, אפליה מגדרית, הסתה לסוגיה, הטעיה מכוונת בנושאים עסקיים/מסחריים, אי-מתן מידע ו/או מתן מידע חלקי/מסולף, פגיעה בזכויות עובדים ומעסיקים ועוד.

מכאן, נשאלת השאלה: איזה גורם בחברה אמון על קידום הקמת הפלטפורמה האתית הציבורית המחייבת (יצירת הנורמות והכללים, קביעת מנגנוני הציות, האכיפה ולבסוף הענישה) ולהיכן עלינו, כאזרחים, לנקז את הציפיות בתחום האתי? התשובה, באופן טבעי, מונחת לפתחם של הגופים המקורבים לנושא האתיקה מבחינה חינוכית, ציבורית ומקצועית. מחובתנו לשאול: מי באמת נושא באחריות זו, מה טיבה, מהיכן ישאבו העוסקים בכך את הסמכות וכיצד ניתן יהיה לגבש את ההסכמות החינוכיות, החברתיות והציבוריות לאור העובדה שמדובר בשורה ארוכה של דעות מגוונות ושונות ובמספר גדול של מוסדות וארגונים המייצגים אין ספור תרבויות.

האמנם סבור מישהו, כי משרד החינוך יכול ליטול על עצמו נטל זה בעודו מטפח במשך שנים מתכונת רב תרבותית במסגרתה לכל פלג בחברה הישראלית שמורה הזכות להחזיק במערכת ערכים וכללים אתיים משלו, שלא פעם מנוגדים בתכלית לכללים ולערכים של המתחנכים במערכות האחרות. בדרך זו לא רק שוויתרנו מזמן על יצירת מערכת תרבותית/חברתית אחת מוסכמת אלא הזמנו, תחת הכותרת של פלורליזם, כאוס בתחום האתי. 

אם אכן משרד החינוך אינו הכתובת, אז מי כן? האם מי שמופקדים על כך הם מבקר המדינה, לשכת המבקרים הפנימיים, לשכת עוה"ד, לשכת רו"ח, מי שאחראי לתקשי"ר או ההסתדרות המייצגת מאות אלפי עובדים? האם אלה המפעלים, עסקים גדולים המעסיקים אלפים/מאות עובדים, כגון, חברת חשמל, חברות הדלק, חברות הביטוח, קופות החולים, חברות התקשורת, חברות השיווק גדולות, עמותות הנלחמות מעשה שגרה בעד איכות שלטון/בעד ניקיון כפיים? האמנם הם הכתובת? האמנם מסוגלים, רוצים ויכולים גורמים אלה לעמוד באתגר?

ייתכן ואין לנו מועמדים ראויים להנפת הדגל עליו חרוטה הדרישה לקיומו של קוד אתי תרבותי/ציבורי/חברתי מחייב מהסוג שחריגה ממנו מצדיקה הוקעה וענישה, לפחות ברמה הציבורית וצריך להמציא גורם בעל סמכות המסוגל לומר, כי מי שמתנהג בדרך זו או אחרת לא יוכל לבוא בקהלנו. קשה להימנע מההכרה, שכאומה עדיין חסרה לנו מערכת כללים תרבותית ברורה, מובהקת ואחידה שתאומץ ע"י הציבור. חסר הדגל ועליו המילים החרוטות:  "כך לא יעשה במקומותינו", בנוסח זה או אחר. במשך שנים רבות טיפחנו את התחמנות, את אי-אמירת האמת, את אמירת האמת החלקית ואת ההונאה והפכנו אותם לכלי עבודה לגיטימיים ולסוג של שפה מקובלת. על מה אפוא נלין?

במו ידינו יצרנו מצב בו הנחת העבודה של האזרח הפשוט מבוססת על ההבנה שבכל עסקה שהוא עושה או מעורב, יסדרו אותו ("ידפקו אותו" כלשון העם). השאלה היא רק היכן, בכמה ואם הוא יחוש בכך. 
המדינה היא הראשונה המתמחה "בלדפוק" את אזרחיה ואלה בתגובה "דופקים" זה את זה ואת המדינה בחזרה. כאשר התנהלות המדינה מספקת לאזרח את הלגיטימציה למחול השדים הזה,
אזי שם המשחק הוא: "מי דופק את מי" והאזרח משתדל לא לצאת "פראייר" מהסיפור.

הדרך לפרוץ את מעגל הקסמים, חייבת להיות כוללנית וחוצת מערכות. ההובלה יכולה להיעשות רק ע"י כוחות מרכזיים המוכרים כנקיי כפיים ובעלי סמכות. יש שטוענים, כי רבים כבר ניסו ונכשלו עוד טרם הקמת המדינה. האנגלים הורישו לנו קודקס של סדרי שלטון ומאז קום המדינה הוקמו ועדות רבות בתחום האתי שהמליצו המלצות, אשר רובן לא אומצו ו/או לא יושמו מסיבות ושיקולים שונים. כך יצא שבמערכת החברתית/תרבותית/ציבורית חסרה עדיין מערכת נורמטיבית, אתית קוהרנטית-אחידה המחייבת את כולם, מערכת  מהסוג שעל פיה פועלים הלכה למעשה, תוך הגבלת האפשרות לחרוג מהכללים הפורמליים.

שפע החוקים, התקנות והרגולציה, משרה אמנם את התחושה, כי המערכת הציבורית מצוידת בכלים המתאימים כדי להתמודד עם שאלות אתיות, אך בפועל, החקיקה הפסיקה והביקורות הפנימיות לסוגיהן נכשלו. האמנם הכל תלוי בחולשה וברפיסות של המערכות או שמא מדובר משהו עמוק יותר? האמנם ה-ד.נ.א. שלנו בעייתי? אולי לא הפנמנו שהבריטים כבר עזבו ואנחנו כבר מזמן לא מסדרים אותם אלא את ואת עצמנו? האם ייתכן, כי ההשחתה השיטתית שטופחה במשך שנים, במטרה לסדר את הגויים, הוטמעה כל כך עמוק עד שיצרה לגיטימציה לתופעות של שחיתות והשחתה כתפיסת עולם לגיטימית?
כמובן שימצאו מי שאמרו כי כך נוהגים בכל העולם ואין אנו יוצאים מן הכלל וכו', אך שאלות המפתח הן: אילו מחירים אנחנו, כחברה, משלמים ומוכנים להמשיך לשלם? לאן כל זה מוביל ומי יקח על עצמו את הנטל?

לפרטים נוספים לחצו כאן>>

חזרה לחדשות ועדכונים