עדנה קנטי עבדה כמורה בתיכון, ואת אחת הכיתות שלה פקד תלמיד שהתחייב ללא הרף “לז**ן” את חבריו לכיתה ואת קרובי משפחתם. לבסוף, עדנה שלחה אותו הביתה עם משימה: לרשום את כל ההטיות לשורש “ז.*.ן“, בכל המשקלים והזמנים. הורי התלמיד חזרו באותו יום הביתה והופתעו לראות את בנם שוקד על לימודיו. כשבחנו מקרוב את פשר הפלא, חשכו עיניהם. הם שאלו בכעס מה זה אמור להביע, והילד ענה: “לא יודע, זה המורה המזד**נת אמרה לי לעשות”. ההורים התלוננו, ועדנה פוטרה.
סיפור זה הוא חלק משלל הסיפורים שעדנה מספרת כיום במופע היחיד שלה, “אהבה וצרות אחרות”. עדנה קנטי נולדה בפרס ב-1954. משפחתה עלתה לארץ ב-1959 והשתכנה בקריית גת. עדנה למדה ספרות ולשון באוניברסיטת תל אביב והוציאה תעודת הוראה. במקביל, למדה אימפרוביזציה ותאטרון פלייבק. לפני שפצחה בקריירה של מספרת סיפורים, עבדה בעבודות רבות, ופוטרה מרובן. בעבודתה האחרונה שרדה זמן רב: מוכרת פקסימיליות ומכונות צילום. כששואלים אותה מה הקשר בין עבודתה הקודמת לנוכחית, היא עונה שמכירות זה קודם כל לדעת לספר סיפור, ושנותיה כאשת מכירות שייפו את כישורי המספרת שלה.
עדנה איננה סטנדאפיסטית. רמת השפה במופע שלה גבוהה ואלגנטית, סיפוריה נטולי גסויות, נטולי סלנג, והסיפורים עצמם מסופרים עם פוקר-פייס מוחלט, על אף תוכנם המצחיק עד אבסורדי. זוהי סיפורת קלאסית, עם התחלה חזקה (“הייתי אלופת שחייה ולא ידעתי לשחות…”) לאחר מכן התפתחות מפתיעה, ורק לבסוף הפאנץ‘. וכשהוא מגיע – הוא מתגמל. סיפוריה אינם מתייחסים לאקטואליה ואירועי היום-יום. הם מביטים אחורה בפרספקטיבה היסטורית, על ילדותה והתבגרותה בקריית גת, על ישראל של שנות החמישים ושישים, על עיירות הפיתוח ומצוקות העולים. מתוך סיפוריה עוברת אג’נדה פמיניסטית מובהקת, המביטה אל מה שהיה פעם ומה שיש היום:
את אימה של עדנה השיאו בניגוד לרצונה. סבה של עדנה “הפסיד” את אמה במשחק שש-בש,
ואימה חיה עם גבר שלא אהבה עד יומה האחרון.
לעדנה עצמה הביאו חתן בגיל 15, אך היא יכלה להתקומם.
לילדותיה של עדנה כבר לא מביאים חתן. הן בוחרות את גורלן.
עדנה החלה את הקריירה שלה כמספרת סיפורים ב-2009. היא התקשרה אל פסטיבל מספרי הסיפורים וביקשה להשתתף, ונענתה שעליה לחכות עד 2035 כי רק אז ישנה משבצת פתוחה. עדנה לא התייאשה, ונרשמה לקורס מספרי סיפורים של יוסי אלפי. בשיעור הראשון, אלפי שאל את התלמידים מי רוצה לספר סיפור, ועדנה נידבה את עצמה. בסוף הסיפור אלפי ניגש אליה ושאל אם היא רוצה להופיע השנה בפסטיבל מספרי סיפורים השנה. הופעתה באותו פסטיבל הייתה הצלחה מסחררת, על אף תחרות מצד שחקניות ידועות כגון יונה אליאן וניצה שאול. עדנה הציבה את ארבעת ילדיה ביציאות מן האולם עם כרטיסי ביקור, וכולם נחטפו. זמן קצר לאחר מכן הגיעו אליה מאות פניות. כיום, עדנה מספרת סיפורים משופשפת המופיעה ברחבי הארץ, מאולמות גדולים ועד חוגי בית, מועדוני גמלאים ועוד.
עדנה מדווחת כי ישנו רעב גדול לסיפורים בקרב הקהל הישראלי, אך מעבר לכך, ישנו רעב לבידור דובר עברית אינטליגנטי. בניגוד לדימוי הקיים להופעות מספרי סיפורים, את ההופעות שלה לא פוקד רק קהל מבוגר. היא אף הופיעה לאורך “שביל החומוס“ בהודו, ולכל ההופעות הגיעו ישראלים צעירים ומשכילים. בהופעותיה בקיבוצים מגיעים פעמים רבות בני נוער ומקשיבים. כמו כן היא מוזמנת תדירות אל חברות היי טק.
בניתוח של עדנה, הקהל כיום רוצה לחזור עם הביתה עם ערך מוסף, בין אם הם יודעים את זה או לא. עדנה צפתה לא מזמן במופע סטנד-אפ, צחקה עד דמעות, אך שנדלקו האורות, היא לא זכרה מילה מהמופע. אנשים הרואים את המופע שלה, זוכרים משם סצנות גם לאחר שלוש שנים. לא מזמן צופה אחת פגשה את עדנה בוקר לאחר המופע, ואמרה לה: “הכי אהבתי איך שהחלפת בגדים“. עדנה השתוממה, היא הרי לא מחליפה בגדים במהלך המופע, למעשה היא יושבת על כיסא וכמעט לא קמה. הצופה אמרה לה: “אבל את כן החלפת בגדים, לבגדים של אימא שלך וסבתא שלך“. עדנה מתייחסת אל הסיפור הקטן הזה כאל אחד המחמאות הגדולות שקיבלה בחייה. במהלך המופע בסך הכול תיארה את אמה וסבתה במיומנות ועם כל הלב, עד כדי כך, שהצופה כנראה הרגישה שראתה אותם בעיני רוחה.