ראיון עם הילית דייטש, שחקנית בתיאטרון יידישפיל

 

שלום הילית, ספרי לי קצת על עצמךדויטש

אני בת 27 ונשואה טרייה מזה חודשיים. בוגרת להקה צבאית ובית ספר למשחק "בית צבי" משנת 2013

איך התחיל ה'רומן' שלך עם תיאטרון יידישפיל?

במסגרת שנה ג' בבית צבי נתנו לנו אפשרות לקחת קורס לימודי יידיש שנערך ארבע שעות בימי שישי והחלטתי ללכת על זה. בסוף שנת הלימודים שמוליק עצמון וששי קשת באו לראות הצגות בבית צבי בהם השתתפתי וסדנת אומן בה עליתי לשיר. לקראת סוף השנה קיבלתי זימון לאודישן להצגה דז'יגאן ושומאכר בבימויו של שמוליק עצמון ובהשתתפות יעקב בודו ודובל'ה גליקמן. וכך למעשה נסללה דרכי לתאטרון היידישפיל. כמובן שזאת הייתה זכות גדולה עבורי כשחקנית צעירה לעבוד עם שמוליק עצמון.

אז מה הקשר שלך בעצם ליידיש? מהבית, מהילדות, למדת את זה?

תמיד שמעתי את השפה כי בתור ילדה ההורים דיברו בבית יידיש כדי שלא נבין. מהר מאוד התחלתי להבין אבל לא יכולתי לדבר, וזאת הייתה הזמנות ללמוד את השפה ולהתחיל לדבר עם סבתא… מהר מאוד התאהבתי בשפה, בדקויות ובהומור המאוד מיוחד, ובעזרתה גם לפתוח צוהר להיסטוריה של העם שלנו. אסתר רוז'נסקי היא מורתי הנפלאה ליידיש, ובנוסף גם מורה לחיים! היא מלמדת את השפה בצורה מאוד מעניינת ושוברת שיגרה, בשילוב שירים, הומור והיסטוריה ולא רק לימודים דידקטיים.

באיזה הצגות ביידישפיל שיחקת עד היום?

אחרי דז'יגאן ושומאכר השתתפתי ב'החיים על פי בודו' ועכשיו אני משחקת ב'מקווה' שכתבה הדר גלרון בבימויו של מיכה לבינסון. מיכה היה המנהל שלי בבית צבי כך שזאת סגירת מעגל והזדמנות מדהימה לעבוד אתו בתור במאי, שאני רואה כסוג של חלום וכזכות גדולה שנפלה בחלקי. הדר גלרון ביימה אותי כבר בלימודים בבית צבי, כאשר 'מקווה' עלתה בתור הצגה בשנה ג', ועכשיו אני זוכה לעבוד אתה בתור פרטנרית. אני משחקת את תהילה והיא משחקת את מיקי החילונית, בתוך הסצנות היחידות בהצגה שמועברות בעברית. תהילה היא כלה שנאלצת להתחתן בשידוך עם בחור שאינה אוהבת, בזמן שחווה התאהבות בלתי אפשרית בבחור אחר ואפילו נאלצת לחזות בחתונתו עם אישה אחרת.  מיקי היא כמו המראה שלה דרכה היא מבינה שאי אפשר לחיות בלי אהבה, ומעוררת בה את כל הפחדים שהיא לא העזה להציף ולומר. כולם אומרים לה שהאהבה לוקחת זמן אבל זה לא קורה ובשלב מסוים היא מבינה שזה גם לא יקרה. בבית אין לה עם מי לדבר ועל מי לסמוך, והיא חושבת למצוא מקלט ואוזן קשבת במקווה, אבל שושנה הבלנית (טרייסי אברמוביץ) מפנה לה את הגב ומסרבת לחתום לה על כך שהיא בנידה ולכן אסורה לקיום יחסי מין, כדי שלא תצטרך לשכב ביום חתונתה עם בעלה המיועד, שעבורה זה כמו אונס. המפגש בין תהילה למיקי נועד להציג את הסיטואציה המאוד בעיתית של שידוך בעולם החרדי עם אדם זר וללא בחירה, ולמצבים הקשים שהמצב יכול להביא.

Mikve

למה דווקא תאטרון יידישפיל?

כבחורה צעירה נראה מוזר לחלק מהאנשים למה בחרתי דווקא ביידישפיל, אבל אני רואה בזה זכות אדירה, והזדמנות לשמור על המסורת של משפחתי. כנכדה של ניצולי שואה משני הצדדים. סבי מצד אבי היה ניצול אושוויץ ודיבר יידיש, לסבי מצד אימי היו 12 אחים ומתוכם רק הוא ואחותו שרדו את אושוויץ, ולסבתי הייתה אחות שנאנסה ונרצחה על ידי הגרמנים. אצלם בבית תמיד דיברו יידיש כי הם היו דתיים והיה אסור לדבר את שפת הקודש. אני רואה חובה לשמר את השפה הזאת, שהיהודים דיברו באירופה ושאיחדה אותם, שפה עשירה עם המון הומור וססגוניות. יש המון ביטויים שאפשר להגיד רק בה, שפה מדהימה שאסור שתיכחד וחייבים לשמר אותה. עבורי לעשות את זה זאת תחושה של שליחות. אני ממשיכה ללמוד יידיש גם עכשיו בבית שלום עליכם ומקווה שיום אחד אוכל לדבר גם עם הילדים וללמד אותם את השפה כדי להמשיך את המסורת. המשחק בתיאטרון יידישפיל לא בא על חשבון משחק במקומות אחרים, למשל אני משחקת את יוליה ברומיאו ויוליה בתיאטרון גשר, ועושה פרסומות והצגות ילדים. זה רק מעשיר אותי ולא חוסם אותי בכלל מלהתפתח גם למקומות אחרים. כל שפה היא מתנה שנותנת אקסטרה ובמיוחד היידיש. אני כל הזמן רוצה ללמוד עוד שירים ביידיש, עוד סיפורים, לחקור עוד ולדעת עוד, וזה שואב אותי פנימה, הרצון לחזור למקורות ולהבין מה היה שם. 

למי ההצגות מיועדות?

לאנשים יש נטייה לחשוב שבגלל שזה תיאטרון יידיש הקהל מבוגר אבל זה ממש לא נכון. יש גם קהל צעיר גדול שמגיע בשנים האחרונות, ובנוסף יש תרגום לרוסית ולעברית כך שכולם יכולים ליהנות. בחלק מההצגות יש גם טקסטים בעברית ובסופו של דבר כולם יכולים להבין. אמנות היא משהו שעובר מעבר לשפה, וברגע שהאמנות עובדת היא עובדת ולא משנה באיזה שפה, כשהדברים עוברים ומחלחלים באופן בלתי אמצעי. חברים שלי שבאים לראות אומרים לי שלא ידעו כמה התוכן של ההצגות מכיל בתוכו תרבות שלמה שמקיפה עולם ומלואו שעובר מעבר למילים ולשפה. הקהל מתרחב וזה כיף לראות קהל צעיר. היידיש לא חוסמת אלא ההיפך, היא יוצרת עבור הקהל חוויה אחרת ושונה. 

תארי לי קצת את ההווי בתיאטרון

כשהייתי סטודנטית עד לפני שנה וחצי, חששתי להיכנס לתיאטרון כלשהו, כי הרבה הזהירו אותי מ"הדרמות", מהתחרות ומהאינטריגות בתוך הצוות. שום דבר מזה לא חוויתי ביידישפיל שקיבל אותי כמו משפחה, בנחיתה כל כך רכה ובזרועות פתוחות, ומתוך אכפתיות אמיתית לחיים האישיים שלי. בתור שחקנית צעירה לא יכולתי להגיע למקום יותר עוטף ומחבק מהיידישפיל. תיאטרון מאוד חם, משפחתי ואכפתי, בדיוק כמו ההוויה של השפה שהוא מייצג. לכולם יש מטרה משותפת וכולם הולכים לקראתה, שמים את האגו בצד ויודעים להבחין בין העיקר לטפל. אני מאוד מודה על ההזדמנות לגדול ולהתפתח בתיאטרון המיוחד הזה.

Mikve

האם אפשר להגדיר את יידישפיל כתיאטרון איכותי כמו התיאטראות המובילים בארץ?

אין לי ספק בכלל. יידישפיל הוא תיאטרון לא פחות איכותי מהתיאטראות המובילים. הוא מעסיק את המחזאים הכי טובים, ואת השחקנים והבמאים מהשורה הראשונה. הוא תיאטרון רפרטוארי ומוביל לכל דבר כשההבדל היחיד הוא בשפה.

הוא צועד עם הזמן או נשאר כתיאטרון פולקלור?

התיאטרון כל הזמן חושב איך אפשר לחדש ולרענן ולא מסתפק רק בהתרפקות על העבר וביצירות הקלאסיות, שזה נפלא בעיניי. למשל 'מקווה' אמנם עוסק בחברה החרדית הסגורה אבל הוא מחזה ישראלי מודרני לכל דבר, כמו גם 'מונולוגים מהקישקע', 'נשמה צוענית' ועוד הצגות מודרניות רבות שמועלות ביידישפיל. בימים אלו התחיל להיכנס אפילו ז'אנר הפרינג' דרך ההצגה 'מחכים לגודו' שתועלה בקרוב. יש עיבודים מודרניים, שירים מודרניים, וגם קאסט מאוד גדול של שחקנים צעירים ומוכשרים ביותר!

יש הרבה שחקנים כמוך שלא יודעים יידיש מלידה?

כן, די הרבה, בעיקר בקרב השחקנים הצעירים, אבל השפה הזאת סוחפת, אי אפשר להסביר את זה עד שלא צוללים לתוכה, זה אתגר וכיף גדול. בנוסף, יש גם הרבה שחקנים מצליחים ומוכרים שבאים אלינו כשחקנים אורחים ולומדים את השפה, כמו טוביה צפיר, אודיה קורן, דובלה גליקמן ואחרים.

איך את רואה את העתיד שלך בתיאטרון יידישפיל?

אני מקווה שתהיה לי הזדמנות להשתתף בעוד הרבה הצגות ולעבוד עם עוד במאים רבים במגוון רחב של תפקידים. אני גם רוקדת ושרה ובתיאטרון היידישפיל יש לריקוד ולשירה מקום מאוד גדול, למשל בהצגות כמו רביזור, נשמה צוענית, החיים על פי בודו ודז'יגאן ושומאכר, וזה כיף שיש לי הזדמנות לבטא גם את כישורי השירה והריקוד שלי. מאוד חשוב לי להישאר בתיאטרון הזה. זאת זכות גדולה עבורי וככל שאני נמצאת כאן יותר אני לומדת יותר ומעשירה את הידע שלי במשחק ובשפה וזה דבר שאני לא רוצה לוותר עליו, אלא רק להתמקצע בו כמה שאפשר.

חזרה לחדשות ועדכונים