אופנה ישראלית – כן או לא, מאין ולאן?
כתבה: נועה ארבר
צילומים: אבי ולדמן, עדי כהן צדק
לאחר תרדמה מאולצת שנמשכה כשני עשורים, מנסה האופנה הישראלית להתעורר ולשוב לחוויה הססגונית והתוססת של יצירה מקורית, ואף להשיב לעצמה את ההילה שעיטרה אותה בשנות השישים, השבעים והשמונים. הילה זו השתקפה גם באירועי ‘שבוע האופנה’ שהתקיימו בארץ ובירידי אופנה אירופיים, אשר בהם השתתפו מותגים ישראליים שזכו להתעניינות ולהערכה מצד רשתות אופנה וכלי תקשורת בינלאומיים, וכן קהלים שציפו לבשורה הישראלית ולעיצוב השונה, לקסם הישראלי ולאו דווקא בתחום האופנה אלא בכל תחום אחר שאותו השכלנו לשווק, הן ברמה היצירתית והן ברמה האנושית-חברתית, גם בהיותה צברית ומחוספסת. אופנת חו”ל לא הייתה מושא חלומותינו באותה העת וטרם נחשפנו אליה אז. דיברו אלינו יותר פריטים ייחודיים של מותגים ומעצבים מקומיים כמו “בגד עור” או “ג’ינג’ט”, חלמנו על שמלה שעיצבו גדעון אוברזון או ג’רי מליץ, על פריט שעיצבה רוז’י בן-יוסף ל”רקמה” או על בגד רומנטי מהבוטיק של תמרה יובל. אהבנו גם את השמלות הבדואיות הרקומות ואת פריטי הלבוש והצורפות של “משכית”. אלה רק אחדים מבין רבים אחרים, שעבודותיהם מפליאות גם היום את כל מי שנובר בארכיונים ונחשף לתולדותיה של האופנה המקומית.
עם קום המדינה ופתיחת השערים לפני עולים בני גלויות שונות התפתחו בארץ יצירות אתנוגרפיות – סגנונות מקומיים חדשניים המעוצבים במיומנות ובמסורת תרבויות העיצוב של העליות השונות. היה זה מהפך אמיתי שהמיר את הסגנון החלוצי באופנה שניזונה מרעיונות אמנותיים מקוריים, אתניים ואוריינטליים, שכעבור שנים נעשו רלוונטיים במחוזות האופנה ברחבי העולם.
לימים נכנע הסגנון האתני לתרבות החיקויים הבינלאומית, שדחקה את הייחודיות הישראלית ואת מעמדנו כ”מעצמת אופנה”. הדעיכה אילצה אותנו להיפרד מ’שבוע האופנה’, ממותגים וממעצבים שלא היו מסוגלים לדלג מעל משוכות כלכליות קיומיות ועל התמודדות חסרת סיכויים מול תעשיית החיקויים הבינלאומית.
מפעלים נסגרו, סדנאות מעצבים התייתמו ושעריה של “משכית” – אייקון היצירה שנוסדה ביוזמתה של רות דיין כחממת העיצוב הישראלי – נסגרו גם הם בצלילים צורמים של רקוויאם אשר סתם את הגולל על עתידה של האופנה הישראלית.
במקביל לסיפור העצוב הזה נפתחו במהלך השנים קורסים, בתי ספר ואקדמיות ללימודי אופנה ועיצוב, שהכשירו עתודות של בוגרים מצטיינים ומבטיחים אשר השתלבו בתעשייה המקומית, הקימו סדנאות, פתחו בוטיקים וניסו להשתלב גם במרחב הבינלאומי. ההישגים לא היו מפוארים והאילוצים הכלכליים הובילו לקריסתם של מפעלים ולחיסולן של סדנאות מעצבים מבטיחות, שהחלו לפרוח אך קמלו מחוסר תשתיות תומכות ויכולת להתמודד עם משוכות כלכליות ותחרותיות.
למרות הקשיים והכישלונות לא פגה רוח החלוציות, וכך גם האמונה בפוטנציאל הגלום בכישוריהם של המעצבים הישראליים. תשוקתו ונחישותו של מוטי רייף, אחד מאושיות האופנה הבולטות בארץ, לצנתר את העורקים המסוידים של האופנה הישראלית ולהזרים בהם אנרגיות שיקומיות הובילו להשקה מחודשת של ‘שבוע האופנה’. רייף יצא למסע אתגרי וחיפש דרכים ואמצעים שיאפשרו להגדיר מחדש את מהותה של האופנה הישראלית ולממש את הלהט להגדרתה של תל-אביב כבירת אופנה, אחת מהבירות הרבות ברחבי הגלובוס.
רייף לא רק חלם ודיבר, הוא בעיקר פעל, ולאחר שני אירועים ניסיוניים שהיו מלווים בעימותים והפקת לקחים, הושק בגישה ריאלית ובמבט לאופקים עתידיים “גינדי תל-אביב שבוע האופנה”, שהתקיים בתחילת חודש מארס האחרון במתחם השוק הסיטונאי לשעבר – פרויקט יוקרתי ויקר שהוגשם בזכות תמיכתה של חברת הנדל’ן שהשקיעה משאבים כספיים נדיבים, ובסיועם של משרדי ממשלה ומכון היצוא, שנתנו אמון בכישוריו ובניסיונו של רייף. ואכן, רייף השכיל למנף פרויקט נכבד ומורכב – משימה שאמורה לתת מענה לשאלה המהותית, האם אכן ישנם כישרונות מקומיים הראויים לפרוץ את גבולות הארץ, והאם הם ראויים לתמיכה המסיבית ולהשקעה הגדולה הכרוכה בהפקת אירוע כגון זה.
במהלך שלושה ימים הפך השוק הסיטונאי למתחם מרתק, מוקד עלייה לרגל לפשיניסטים למיניהם אשר התגודדו באוהלי הענק המרווחים והמזמינים, שדומים להם לא פגשתי במהלך השנים הרבות של כיסוי וצילום תצוגות המעצבים בבירות האופנה. האוהלים עוצבו ואובזרו בקפידה רבה ובתפאורה מהודרת, עם תאורה מרהיבה, סידורי פרחים מרשימים ואמצעים טכנולוגיים שהותקנו במרחבי האוהלים ובחדרי ההסבה לעיתונאים, שאפשרו להם לשדר דיווחים עדכניים מהמתרחש בתצוגות.
אירוע האופנה המרשים נפתח בתצוגת אופנה של “מיסוני”, אחד מבתי האופנה המובילים באיטליה, בנוכחותן של בנות המשפחה: רוזיטה, שהיא ובעלה המנוח טאי ייסדו את המותג המילנזי, בתם אנג’לה, המעצבת הנוכחית של הבית והנכדה, שגם היא מגויסת להמשיך את מסורת העיצוב של הבית. לאחר שלושה ימים עמוסים בתצוגות טובות במיוחד נחתם האירוע בתצוגה מרגשת של “משכית”, ביום שבו מלאו 97 שנים לרות דיין. 22 תצוגות של מעצבים צעירים וותיקים היו חוויה מקצועית מאורגנת ומוקפדת, למעט כמה התנהלויות שוליות שלא גרעו משלמות האירוע המרתק כמו ההמתנה הארוכה והמייגעת בין תצוגה אחת לשנייה, או חלוקת כרטיסי הכניסה לתצוגות שאמורה להיות יעילה יותר, וחשוב אולי יותר מכול – הקהל הרב המגיע לאירוע אמור להיות קהל מקצועי וענייני. לא סביר שאירוע מושקע הכרוך בהוצאות כה גבוהות יוקדש ברובו לבידורו של קהל ישראלי, בעוד מספר הקניינים ואנשי התקשורת מחו”ל – אלה שאמורים להעביר את דבר האופנה הישראלית אל מעבר לגבולותיה – היה שולי וגם לא מהשורה הראשונה. מי שיער שאורחת הכבוד, פרנקה סוזאני עורכת ה”ווג” האיטלקי, תפרוש לאחר ערב הגאלה מבלי שתמצא זמן כדי לבחון את טיבן של התצוגות ואת טיבה של האופנה הישראלית?
כמובן, יש לבחון מחדש את מועד האירוע, מאחר שראוי לקיים אירוע בעל חשיבות רבה כל כך במועד נוח לאושיות האופנה שאנו מעוניינים בהגעתן. ממש לא הגיוני שימי האופנה יתקיימו בסמיכות כה רבה לאירועים זהים בבירות אופנה אחרות. גם המקצוענים והמיומנים שבין הקניינים והעיתונאים לא יוכלו להכיל אירוע נוסף אחרי חודש תמים של תצוגות מעצבים בניו-יורק, לונדון, מילנו ופריז. כמו כן, חשוב להמשיך להקפיד על מיון המעצבים המשתתפים, ולאפשר להציג קולקציות שעומדות במרב הקריטריונים שייקבעו על ידי ועדה מיוחדת. אחרי הכול, חשוב שהקניינים המחפשים את הדבר האחר והשונה, אם לא את הדבר הבא, יראו את אירועי האופנה כמשימה מקצועית וראויה לנוכחותם, המבוססת על קריטריונים נכונים, כלכליים ויצירתיים.
האופנה הישראלית הנוכחית אינה תחום שמשאביו היצירתיים נטועים בשדותיה האתניים-אקלקטיים של התרבות המקומית. היא ישראלית כי היא נהגתה בארץ על ידי מעצבים שחיים ופועלים כאן. מוטב היה אילו מקורות ההשראה של הסגנון הישראלי היו ניזונים מהתרבויות שאנו חיים בקרבן, ואם אפשר – שיהיו גם מותאמים לזרמים ולצרכים, לאיכויות ולערכים עכשוויים, הרלוונטיים לעידן המודרני.
השאלה הקריטית בעידן המודרני נוגעת לרלוונטיות של סגנונות, מנהגים וריטואלים אתניים. האומנם יש מי שמצפה ממעצבים בני לאומים שונים שיהיו שופר לסגנון התרבות, האמנות והלבוש של מולדתם, והאם יהיה נכון למצוא כיום בסדנאות המעצבים הישראליים הדים אותנטיים לחולצה הרוסית, לסרפן, לכפתן, לגלבייה המזרחית, לרקמות ולעדיים התימניים או לסנדלים התנכיים? אכן, קשה למצוא את הישראליות באופנה הישראלית כפי שהיא מוכרת לנו מעשורים קודמים. כיום, כל סגנון או לבוש שמאפיין את תמונת הרחוב המקומית, גם אם הוא מיובא, יכול לשאת תווית ישראלית שמייצגת את הבחירה של הקהל הרוכש אותו, של מי שעיצב או ייבא אותו.
לסיכום: אירוע האופנה המרשים והבונה, הרבה מעבר למצופה, מוכיח שיש על מה ועם מי לדבר. התצוגות הטובות והמעצבים המוכשרים, אלה שלקחו חלק בשבוע האופנה ורבים נוספים ראויים לקידום ולתמיכה כאן ועכשיו, והם שיובילו את האופנה הישראלית לחשיפה מקומית וגלובלית.
שבוע האופנה נפתח בערב גאלה מרשים שלווה בתצוגה של בית “מיסוני”, אחד מבתי האופנה האיטלקיים המובילים ואחד מיצרני הסריגים החשובים והמתוחכמים בעולם. נציגות מיסוני: רוזיטה, שהיא ובעלה טאי ייסדו את המותג, בתם אנג’לה, מי שירשה מהם את שרביט העיצוב, הנכדה שמתעתדת להצטרף למערכת היצירתית של מיסוני ופרנקה סוזאני, עורכת ה”ווג” האיטלקי היו אורחות הכבוד של האירוע. לימים הצטמצמו פערי התחכום והטכנולוגיות המתקדמות והמיסונים, שבעבר עיצבו סריגים בלבד, משלבים באוספים שלהם חומרי עיצוב נוספים כמו אריגים ובדים במרקמים ובהדפסים שונים. בתצוגה שהתקיימה במלאות 20 שנה לבוטיק “אמור”, אחד מהיכלי האופנה המיובאת הבולטים בארץ שבין יתר מותגי היוקרה משווק גם את האוספים של מיסוני, הוצג אוסף קיץ 2014. אוסף הקיץ של מיסוני משופע בסריגים קלילים ובפריטי לבוש מבדים מודפסים בצבעים חמים – הדפסי נופים אבסטרקטיים שמאפיינים את נופי הארץ וצבעים קרירים בהדפסי שחפים מרחפים מעל פני גלים וימים, המתאימים לאקלים המקומי.
אז מה למיסוני ולאופנה ישראלית? המציאות מלמדת שתופעת מיסוני, בדומה ליתר המותגים המיובאים שמתנחלים בארץ בבוטיקים מפוארים, מאפיינת סוג של אופנה ישראלית למרות שאין בה ולו שמץ של ישראליות. אופנה מיובאת הפכה מזמן לאחד מעמודי הסטייל המקומי. זו בחירתו של פלח מסוים בקהל הישראלי שמוצא עניין ועדכנות באופנה מיובאת, שגם היא משקפת את האסתטיקה והטעם של לקוחות ישראליים.
משכית מתרפקת על נוסטלגיה
שבוע האופנה נחתם בתצוגה של “משכית”, שבה הועלו על המסלול שכיות חמדה ארכיוניות. היה זה אירוע מרגש שהעלה זיכרונות נעימים מתקופה מופלאה שחלפה. את אוסף הוינטאג’ לא הציגו דוגמניות מקצועיות אלא דמויות מקומיות, נשים ידועות מתחומי עיסוק שונים שהעניקו נופך אותנטי לבגדים שנראים נכונים ויצירתיים גם כיום.
האוסף של משכית החדשה שעיצבה שרון טל, מעצבת צעירה בוגרת שנקר שרכשה גם ניסיון מסוים בבתי אופנה בחו”ל, הוצג על ידי דוגמניות מתוך צוות הדוגמניות שהציגו בשבוע האופנה. זהו אוסף שמן הסתם מחזיר את השאלה האם יש תכלית בשחזור אופנה שחלפה, והאם ניתן ונחוץ לשחזר את אותה תקופה ולהחיות את הרעיונות והדגמים המפעימים מאז. ניכר שבהכנת האוסף החדש עשתה טל עבודת מחקר מוקפדת. היא לא ניסתה להתחרות בדגמים ה”ישנים” המקוריים או להמעיט בערכם, אלא לשחזר אותם על פי התנאים והצרכים המצויים כיום. זוהי אולי אחת השגיאות שליוותה את התצוגה, משום שהנגיעות האתניות בהשראת העיצובים האייקוניים, הגזרות והרעיונות המקוריים וההתמקדות ברקמות ובאלמנטים שאולים מאוספי משכית הארכיוניים הולידו דגמים חסרי מסרים מסקרנים חדשניים ומודרניים.
כפתנים, גלביות ושמלות ‘שיפט’ ממוסגרות ברקמה אינם רעיונות חדשים בתחום האופנה, וכך גם מעילי המעטפת והשכמיות למיניהן שהיו חלק מהאוסף החדש של משכית. טל ניסתה לבחון רעיונות קיימים מזווית חדשה ובמידה מסוימת גם הצליחה, כמו במקטורנים רקומים ומשובצים באבני חן, ובפיתוח רקמות אתניות קלאסיות שעומדות במבחן הזמן והאיכויות העכשוויות. במעיל המדבר המונומנטלי, לדוגמה, שאותו עיצבה פיני לייטרסדורף מבד צמר עבה ומחוספס, המירה טל את בד הצמר בשתי שכבות של בד פשתן, שנמצא קליל מדי ולא מתאים לטיבו ולמטרותיו של הדגם המקורי. גם דגמים משולבים מחומרים בעלי אופי מנוגד כמו בד ועור, הזקוקים לטיפול מקצועי ולתפירה מוקפדת שתשמור על זהותם של שני החומרים, לא עמדו ברמה הולמת לציפיות. במשכית החדשה יצטרכו לשמור על התדמית האיכותית של המותג, ועל עקרון המקוריות והעניין שמצפים ממותג כזה, ולהקפיד על טכניקות ייצור ותפירה איכותיים שאפיינו בעבר את עיצובי משכית. טל לבטח נחשפה לדברים אלה ואחרים במהלך עבודתה בבתי האופנה העילית בחו”ל.
דורית בר אור במסלולים אתניים
אופנה ישראלית? הפעם לא בטוח. כשדורית בר אור, שחקנית, סלבריטאית ומעצבת, הציגה אוסף בכורה מרתק בשבוע האופנה הראשון שהתקיים לפני כשלוש שנים, היא נטעה תקוות בשדה האופנה הישראלית. כל מי שהאמין בקיומו של פוטנציאל סמוי שעשוי לתמוך בתחייתה של האופנה מצא בקולקציה של בר אור הדים מבטיחים. בר אור, ששאבה השראה מסגנונות פולקלור מקומי, שילבה גזרות אתניות קלאסיות של גלביות מרוקאיות, כפתנים מזרחיים ומכנסי הרמון עם אוסף של פריטי לבוש מודרניים מעוטרים בשפע של רקמות זהב. בדרך זו נתנה בר אור תשובה מבטיחה לשאלה, האם ניתן ונכון לנהל דיאלוג בין לבוש אתני ללבוש עכשווי.
הומאז’ לסגנון האתני עיצבה בר אור גם בקולקציה שהוצגה בשבוע האופנה לחורף 2015, אלא שהפעם הסקרנות האתנית שלה עברה למחוזות רחוקים יותר. היא אמנם המשיכה לעצב כפתנים וגלביות, אך הרחיבה את היריעה לפריטים אחרים כמו טוניקות וחולצות, ובהתאם לטרנדים מצויים גם פריטים בהשראת עולם הספורט ופריטים קלאסיים: שמלות, מכנסיים ועליוניות שעוטרו באווירה אתנית. בר אור השתמשה בעורות ובבדים משובחים ועיצבה מהם פרטי לבוש מעוטרים בהדפסים ואפליקציות, וכן באלמנטים גיאומטריים, במיוחד משולשים, במרקמי זהב ובעורות צבעוניים שמזכירים עיטורי בגדים וקדרות מצריים. בנוסף עיצבה בר אור הדפסים דמויי אבני פסיפס בקשת של צבעים טבעיים ובצורות גיאומטריות, שדומים להם נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות של תרבויות ים-תיכוניות קדומות.
דורין פרנקפורט ישראליות במלוא הדרה
מוצר לא יכול להיות ישראלי אם איננו מעוצב ומיוצר בארץ, חושבת דורין וחותמת שלושים שנות יצירה של נאמנות למוטו “מעוצב ומיוצר בתל-אביב” – אמירה שמלווה את האידאולוגיה ואת החשיבה היצירתית שלה לאורך זמן. דורין הציגה את אוסף קיץ 2014 כפי שהוא מוצג בחנויות, מבלי לפתות ולהרשים בדברים שהם גדולים מהדבר האמיתי. דורין מעדיפה להישאר מחוברת למציאות ולא לעיצובים גרנדיוזיים ומסוכנים, לפריטי לבוש בטוחים שאינם מנותקים מהמציאות ושומרים על קשר הדוק עם האידאולוגיה שלה ועם קהל לקוחות נאמן והגיוני. בצמוד לאוסף הקיץ המשווק בחנויות, אפשרה דורין להציץ גם לאוסף של הסתיו הבא. שני אוספים אלה כוללים פריטי לבוש אמיתיים שאת ההשראה לעיצובם שאבה ממהותם של רכיבי חיים בסיסיים: אדמה, מים, אוויר ושמש. היא לא ניסתה ליפות את הדברים, להאדיר את העיצובים ולהציג דברים גרנדיוזיים שלטעמה אינם מתחרים עם עיצובים אמיתיים. ואמנם, קל להפעים עם עיצובים פנטסטיים אך לא לאורך זמן. עיצובים כאלה הם זמניים, בניגוד לעיצוב הנכון, הפשוט האיכותי והשורד. דורין מעצבת פריטים מחומרים טבעיים בצבעים חמים ונעימים ובצבעים קרירים – צבעי אדמה, שמש וים שמתמזגים עם נופי הארץ. דורין בחרה להשתמש בחומרים טבעיים כמו קרפ כותנה, פשתן, אריגים דמויי ג’ינס וסריגי ויסקוזה בעלי מגע נעים. הגזרות בצללית ארוכה, נינוחות ומחמיאות, השמלות צמודות לעתים עם שסעים נדיבים שאינם פרובוקטיביים או בוטים, וניתן ללבוש אותם עם פריטי לבוש שמצניעים את האיברים החשופים. יפות במיוחד הן שמלות התחרה הארוכות בגזרת T נקייה ופשוטה במובן הטוב של המונח, ובגוונים של לבן, שמש ואדמה.
ירון מינקובסקי בדרך לשטיח האדום
מינקובסקי המתויג כאחד ממעצבי ההוט קוטור היחידים חוגג 25 שנות יצירה. הוא מעצב פריטי לבוש אקלקטיים שההגדרה המשותפת שלהם היא בגדי ערב. למרות ששבוע האופנה נועד להציג את אופנת חורף 2014-15, לבגדים העל-זמניים של מינקובסקי אין גם תווית עונתית מוגדרת. אופנת בגדי הערב המשוחררת מהגדרות נמדדת בטיבם, בייחודם וברמתם האסתטית של הבגדים. כמעצב חרוץ, שקדן וקפדן מינקובסקי לא רק מעטר בדים, הוא גם הוגה ויוצר אותם, קולע ומהנדס בדים ייחודיים באמצעות גזירת בדים ותחרות, קליעה, מעשה טלאים, אפליקציות, תלתולי סרטים, רקמות וסריגות תלת-ממדיות, עבודות מתוכשטות ומועשרות בקריסטלים ובפנינים שחוברות למקשה פיסולית אחת, כחלק ממבנה הבדים או הבגדים. ואכן, עיצוביו של מינקובסקי עשירים בעיטורים ובעבודה קשה ומוקפדת, שבאמצעותה הוא יוצר פריטי לבוש שבעגה המקצועית מוגדרים כמיועדים לצעוד על השטיח האדום.
אלמביקה משקיפה למזרח
השנים החולפות מיטיבות עם הגר אלמביק שהשיקה בשבוע האופנה את אוסף אלמביקה לקיץ 2014, אחד האוספים הטובים שעיצבה בעונות האחרונות. זהו אוסף שמזכיר באיכותו וביופיו את הקולקציות מזמנים אחרים, שבהם אחרי תצוגה שלה לא היה כל רצון לראות תצוגה אחרת אלא להישאר עם החוויות, הרשמים והטעמים המופלאים. כזו הייתה התחושה בתצוגה האחרונה והמספקת שהותירה טעמים אנינים ואווירה אופטימית. אכן, לא קל להתמודד עם הגר אלמביק ועם עיצוביה שמשדרים ישראליות חדשה. היא בלבד משכילה להתמודד עם מקורות השראה של תפוצות שונות שהולמים את המרקם האקלקטי-חברתי בארץ. התצוגה הדידקטית שהציבה אלמביקה מלמדת שיש מקום לתרבות של לבוש מקומי, אפילו שהיא נוצרה כתמהיל שאול ממקורות אתניים אחרים. הפעם היה זה המזרח הקרוב והרחוק, רעיונות שנאספו מדגמי כפתן וגלביה, רעיונות בהשראת חלוק, קימונו ופיג’מה יפניים וסגנונות שונים של חגירת אובי השאולים מאמנויות לחימה יפניות – מגוון של רעיונות אקלקטיים שהתמזגו ללקט הומוגני.
האוסף המופלא של אלמביקה כלל שמלות לבנות בגזרות מתרחבות ומרחפות עם חתכים אסימטריים מעניינים וכיסי סל ענקיים, האופייניים לעיצוביה של הגר. בנוסף היו באוסף פריטים מבדי פשתן בגוון ג’ינס ושמלות לבנות עם אינטרזיות אסמטריות של פיסות בד בצבע ג’ינס – עיצוב מתוחכם כתחליף לעבודת טלאים קונוונציונלית. מרשימות גם שמלות הסרבל, אחת המגמות המובילות את אופנת הקיץ, ופריטי לבוש במשחקי פסים שמצטלבים ויוצרים מראות קליידוסקופיים שונים. קבוצה נחשקת נוספת היא קבוצת פריטים בהדפסי פרחים כערוגות פרחוניות אקזוטיות בשלל צבעים מרהיבים.
טובל’ה ילדה טובה
מאז שטובל’ה צמודה לבתה נעמה, היא אפילו טובה יותר מכפי שהכרנו אותה בעבר, ולא מדובר בעוצמת היצירה ובכישוריה האמנותיים המוערכים, אלא באישיותה שמסתמנת כרגועה ובטוחה יותר. כך נראתה טובל’ה בסוף התצוגה, שסומנה כאחת הטובות שהיא עיצבה: מגובשת וממוקדת, רעננה, חיונית ושופעת תמימות חיובית.
שיתוף הפעולה בין טובל’ה לטובלס הוביל לאסתטיקה חדשה, למיקוד הרעיונות ולפישוט היצירות. טובל’ה לא הסתבכה בעיצוב דגמים עמוסים מדי או בגזרות מתחכמות ומורכבות, היא התמקדה בעיצוב מתוחכם ובטוח, בבגדים לבישים בגזרות מחמיאות ובהדפסים נעימים ושורדים. היא לא ויתרה על רקמות ועיטורים המאפיינים את עיצוביה שנבחרו ומוצו באיפוק, לכאורה פולקלור בחזות חדשנית של עיטורים אתניים, אמרות ומדליונים רקומים ומעשה טלאים כפי שנראה בשמלה ארוכה בגזרת פרינסס מורכבת מפסים של בדים בהדפסים ובמרקמים שונים, או השמלות הקטנות השחורות והנצחיות שטופלו בקפדנות בעיטורי מוטיבים השאולים ממחוזות אתניים.
קום איל פו, האומנם?
מי מחליט מי הן הנשים האמיתיות ומי הן הנשים הלא-אמיתיות? האם הן צעירות או בוגרות ובעלות ניסיון חיים, או שמא הן צעירות שהחיים לא חייכו אליהן? האם נשים אמיתיות הן נשים שעברו פרקים מרתקים, יפים או קשים בחייהן, והאם הכוונה היא שנשים אמיתיות הן אלו ששיבה זרקה בשיערן, והן עדיין עובדות כמו אלו שהופיעו במחלצות ספורטיביות על מסלול האופנה? האומנם הבגדים של קום איל פו מיועדים לנשים “אמיתיות” בלבד, ולאחרות לא תהיה כניסה לחנויות של המותג?
הרעיון להציג חלק מהדגמים על ידי נשים עובדות שאותן אפשר לפגוש במכולת, בבוטיק או במפעל זה או אחר הוא מבורך, בדומה לאג’נדה שמלווה את המותג ומתריסה נגד עיוותים חברתיים ומגדריים ככלל, ובהקשר לנשים בפרט. אלא שעל פי האג’נדה של המותג, נכון היה להציג את אותן נשים לצידן של הדוגמניות הצעירות, ולו כדי לא לפגוע ברגשותיהן, לבודד אותן ולהגדיר באופן שונה את מלתחתן, שבמקרה הספציפי הזה לא הייתה לה חזות צעירה. אנחנו, “הנשים האמיתיות”, וגם האחרות שואפות להיראות צעירות בכל גיל, ובכל מקרה – צעירות מגילנו. חשוב שכל מפעל באשר הוא, גם כזה שמייצר אופנה, תחום שבעיני אחדים עשוי להיחשב כעיסוק לא רציני, לא יהיה מנותק ויתייחס למציאות בכבוד (או הבוז) הראוי לה. אפשר להאריך בהתפלספות ולדון מדוע כיסויי הראש של אחיות לא החמיאו לדוגמניות הצעירות והחטובות, וכך גם הבגדים במראה סולידי ובהדפסים המקרינים חזות בוגרת ולא מחמיאה. לעתים, העיסוק המעמיק בהגדרת נושא כלשהו מחטיא את המטרה ומסיט את הצופים מעיסוק בדבר האמיתי, כלומר בנושא ולא בפרטי התוכן.
בכללותו נראה האוסף של קום איל פו לקיץ איכותי ומסחרי, מבלי לבדוק את המחירים. גם המרקמים הבוהקים נראו רלוונטיים ועדכניים, ובפרט במערכות ובפריטי הלבוש בעלי החזות הקלאסית.
סאמפל – דוגמה ומופת
אם אכן לכך התכוון המשורר, אזי הקולקציה שעיצבו צמד האחיות עינב זיני ונופר מכלוף היא דוגמה למופת העיצוב. אוסף קסום לחורף 2015 שענה על כל הקריטריונים, הן העונתיים והן האיכותיים והיצירתיים. אי-אפשר להטיל ספק בייעודו העונתי של האוסף המרהיב בצבעי שלכת נעימים ומקוריים – גוונים שלא בהכרח נמצאים בקשת הגוונים וקשה להגדירם, וגם ברור שאופיים של הבגדים מזמין ימי חורף סוערים, קרים וגשומים. האוסף שראוי להיות מוערך גם בבירות אופנה אחרות מעוצב לתפארת, ועונה על כל הקריטריונים של אופנה גבוהה טובה ונכונה. האוסף והסטיילינג המצוין נהגו בתבונה ובכישרון שקשה כמעט להאמין שהם פרי יכולותיהן וטעמן המשובח של יוצרות צעירות, אשר השכילו להפיק מכלול מושלם של פריטי לבוש מעשיים ויפים.
האוסף כולל מגוון מופלא של פריטי לבוש שקשה יהיה להיפרד מהם. הם מעוצבים מעורות משובחים ורכים וכוללים שמלות קצרות ושמלות מקסי, מקטורנים מחויטים, חצאיות ארוכות וקצרות שהוצגו עם נעליים ומגפיים איכותיים שחוצים את קו הברך. כמו כן הוצגו מערכות ופריטים מבדי משי בהדפסים נעימים ויצירתיים, שמאפשרים לעצב מהם מגוון שונה של דגמים. היכולת לבחור הדפסים ייחודיים שמבטיחים הישרדות ארוכת שנים הולם את חזון היוצרות שמעצבות כאן ועכשיו וגם לעתיד. הדרך אל מחוץ לגבולות הארץ פתוחה לפניהן, נקווה שתשכלנה להמשיך ולסלול אותה בתבונה יצירתית.
רונן חן במסלול אתגרי
“לוחמות אוריגמי” היא ההגדרה שבחר חן לקולקציה שעיצב. זו הייתה הופעה ראשונה בשבוע האופנה המקומי עבור חן, החוגג שני עשורים לקיומו כיוצר. המעצב המצליח, שדגמים בעיצובו נמכרים ברשתות ובמוקדי קנייה רבים בארץ וברחבי העולם, נטש את התדמית המאופקת והמעשית ויצא למסע במחוזות אפלוליים. שלא כהרגלו להתנהל במסלולים בטוחים ולהוביל אוספים מסחריים נטולי פוזות אוונגרדיות, בחר חן הפעם במסלול אתגרי שאותו עיצב לא רק לקהל אלא גם לעצמו. ללקסיקון היצירתי שלו בחר חן בקווי עיצוב חדשים: צללית ארוכה וצרה שהתפרסה ברכוּת בשוליה וקשת של גוונים אפרוריים ועגומים. הדגמים לא מזכירים עיצוב יפני וגם לא את אמנות האוריגמי, אך משום מה הם מזכירים מתארי עיצוב של מעצבים מהפכניים כמו ריק אוונס וגארת’ פיו. הדוגמניות שעל פניהן הטביע חן חזות עגומה בקווי איפור קשוחים, הקבקבים הגבוהים, השכמיות חסרות השרוולים שעצרו את תנועת הידיים, הגזרות המשוננות והכתפיים המזדקרות בפריטי לבוש בצבעי חאקי, חום, בז’ ושחור – כל אלה הטילו על התצוגה קדרות מסוימת שמאפיינת את מגמות אופנת האבירים והאופנה הגותית.
ואכן היה זה אוסף ניסיוני, ייתכן שבכך רצה חן להוכיח לעצמו ואולי גם לסביבתו שהוא יכול לעצב גם אחרת, אלא שבמציאות השיקול עשוי להיות מסלול להצלחה, אך גם לכישלון.
גדעון וקארן אוברזון ברוח גלובלית צעירה
האולם היה מלא עד אפס מקום בקהל לבוש היטב ובדמויות אקסטרווגנטיות שהתלבשו לכבוד אחד האירועים המבוקשים ביותר בשבוע האופנה, בהתאם לקודים הנהוגים בתצוגות אופנה בחו”ל.
ממרום הוותק והרמה היצירתית הפליג אוברזון למסע משפחתי יחד עם בתו קארן אל שבוע האופנה הישראלית. ניחוח ישראלי אמנם לא נדף מהאוסף המשותף, אך מה יכול להיות ישראלי יותר מאשר מעצבים שחיים ויוצרים כאן ומלבישים באופנה עילית את יקירות האומה? בירות האופנה מלאות מעצבים בני לאומים שונים שמביאים בשורות אישיות, ולא בהכרח את בשורות המסורת והתרבות של מולדתם, וגם להיפך. זוהי עובדה נפוצה בבתי אופנה מובילים שמעסיקים מעצבים זרים כמנהלים יצירתיים של המותג, ולאו דווקא מעצבים שמוצאם זהה למוצאו של המותג. כך קארל לגרפלד שמוצאו גרמני מעצב את אופנת שאנל, הבית הכי פריזאי שיכול להיות, ג’ון גליאנו הבריטי עיצב שנים ארוכות לבית דיור, קודש הקודשים של האופנה הצרפתית, וגם אלבר אלבז לא מעצב אופנה ישראלית לבית לַנוון, וכן הלאה. אופנה טובה ונכונה אינה מבוססת בהכרח על אותנטיות, וכך גם האוספים המצוינים שמעצב אוברזון מאז ועד היום, ולא רק בגדים אלא גם שטיחים, מטבחים, דלתות ובגדי ים עבור מפעלים ישראליים. ואולי ההצלחה של האוברזונים בארץ ובחו”ל היא דווקא בשל העובדה שהם מעצבים בסגנון אוניברסלי ומשובח. כהקדמה לתצוגה הופיעה להקת מחול בפריטי לבוש ספורטיביים עם מכנסי ספורט צמודים וחולצות T מאוירות. המופע נועד להצביע על אופייה של הקולקציה, ואמנם האיורים של ערן שקין עיטרו בהמשך מכלול נרחב של פריטים בתצוגה. רעיון האיורים של שקין היה צעיר ומקורי בדומה לכל הקולקציה, שבניגוד לאוספים קודמים היה לה אופי צעיר, רענן ומשעשע.
האוסף כלל בגדי חוף ובגדי ים בגזרות מלאות מהמקובל ובגדי ים שלמים בצבעונוית תוססת, מוצנעים מתחת לפריטי לבוש שקופים מעוטרים במשיכות מכחול צבעוניות.
אוברזון, בכיר המעצבים בסצנה המקומית ובתו קארן השלימו זה את זו, הוא בניסיונו ובכישורי ההוט קוטור שלו, והיא באווירה הצעירה שהשרתה על הקולקציה המשובחת והיוקרתית, אשר כללה בין היתר חליפות מחויטות בעידון ומלאות חן, שמלות ערב אלגנטיות בצהוב עז, ירוק דשא ואדום נועז, וכן צבעי דגלים שמאפיינים לאומים שונים, שמלות ומערכות מעוצבות מבדים בהדפסי פסים ונקודות בגוונים חזקים של צהוב וכתום חרדל. להשלמת המראה בחרו במראה חדש של סנדלים עם עקבים גבוהים בצירוף חותלות עקב צבעוניות שחשפו את אצבעות הרגליים. אכן פריטי לבוש עסיסיים וקלילים, מתאימים לאקלים ולאורו של הקיץ הישראלי. אז למי בעצם אכפת שהם לא בדיוק זורמים עם האג’נדה?
דניאלה להבי אבֵדה שנוכחותה שמורה
כשנחשפה רשימת התצוגות לשבוע האופנה היה מובן לכולם שהתצוגה של דניאלה להבי, שהלכה לעולמה לפני חודשים ספורים, תהיה שונה מכולן. ואמנם התצוגה נפתחה בהקרנת סרט וידאו שסיפר בקצרה את תולדות יצירתה והתנהלותה המיוחדת של להבי. עצוב במיוחד היה הדיאלוג שניהלה להבי עם בנה אורי שממשיך את דרכה ומטפח את המותג. הצגת אוסף האביזרים שעוצבו בהשראת ארכיון היצירה של להבי כהוקרה לדרכה היצירתית ושולבו באוסף של דגמים חדשים הייתה מרשימה, ועמדה בקריטריונים בינלאומיים גבוהים. הבגדים שעוצבו כבמה להצגת הנעליים והתיקים היו אוסף נפרד שמינף את האביזרים ובמיוחד את עצמו כיחידה נפרדת מעוצבת בחן רב ובאיכות גבוהה, שיכולה להוות פרק חדש בתולדות המותג. אוסף האביזרים החדש לא חרג מתווי הטעם המשובח והמוקפד של להבי, הוא לא היה אוונגרדי אך הוטבעה בו תווית של איכות וחדשנות מובילה בסצנת תעשיית הנעליים המקומית, ובמיוחד נחרטה בו אהבתה הגדולה של להבי לעשייה ולטקסטורות. ואכן, התצוגה המוקפדת שפעה איכויות שאפיינו את אישיותה השקולה והיצירתית של להבי במיזוג שקול ונכון של חומרים, מרקמים, הטבעות ושילובי צבעים נדירים, שהפליאו הפעם יותר מתמיד.
אמור עיצובים מהשורה הראשונה
בלנסייגה, דולצ’ה וגבאנה, כלואה, כריסטיאן לובוטין, אטרו, פנדי, מייקל קורס, מיסוני, פוצ’י, רוברטו קוואלי ואחרים הם בתי האופנה שמוצריהם נמכרים ב”אמור” – אכסניה יוקרתית של מותגי אופנה מבירות האופנה המובילות, אופנה עילית ואופנה גבוהה מוכנה ללבישה שאוצרות מירי חבס ודנה אונגר בר-דין במהלך 20 השנים האחרונות. לבוטיק הראשון נוסף בוטיק שני, שהפך את אמור לאימפריה מובילה של אופנת חו”ל. אוסף הדגמים של בתי האופנה השונים שהוצג במהלך שבוע האופנה לימד מהי קניינות נבונה על פי האג’נדה של חבס ואונגר, מה ההבדל בין אופנה בכלל לאופנה עילית ומהו סטיילינג נכון שאפיין את הצגת הדגמים שמתאכסנים באמור.
שי שלום על סולם גבוה
מהתצוגות של שי שלום כבר לא מתפעלים, פשוט מצפים להן ומתפעמים מהיכולות הגבוהות שלו, מהאסתטיקה המופלאה, מהצבעוניות הססגונית, מהאיכויות המשובחות ומן העניין שהן מספקות.
שלום אינו מעצב רגיל, ולמרות שהוא מעצב לחוג סלקטיבי מאוד לא נותר לאלה שאין באפשרותם לרכוש את דגמיו אלא ליהנות מהם כמו מיצירת אמנות טובה. לא כולנו יכולים לרכוש יצירות של פיקאסו, רנואר או אמן אחר, אבל אנחנו מבקרים במוזיאונים ועומדים שעות ארוכות בתור כדי לראות אותן. כך גם מתייצבים בתצוגות של מעצבי העילית וגם בזו של שי שלום שהוצגה בשבוע האופנה האחרון. ההמולה סביב התצוגה לא דמתה להמולה שהייתה בתצוגות מדוברות אחרות, שהיו עמוסות סלבריטאים עיתונאים ובלוגרים. ואכן, חבל שלא כולם משכילים להעריך את יכולותיו של שלום שאינו חוסה במדורי הרכילות, אלא נחבא בסדנת העיצוב ומפיק יצירות נחשקות.
לאוסף שעיצב לחורף יש תווית חורפית מובהקת וגם צבעוניות תואמת השאולה מצבעי השלכת וגווני נופים, תבלינים ופירות: אדום חמרה וחול, דבש וחרדל, זית וקיווי, חציל ולוונדר וקבוצה של פריטים בצבע טורקיז לוהט. שלום הוא היחידי מבין המעצבים שעיצב אוסף משולב לנשים ולגברים, אוסף אינטראקטיבי שחידד את ההדדיות בין שני המגדרים. לטעמו אין צבע שהוא גברי או נשי, האישיות היא שמכתיבה את המגדר. ואכן נראו באוסף פריטי לבוש בצבעוניות שווה אך במתארי גִזרה הולמים לשני המינים, פריטי לבוש מחומרים משובחים – עורות, סריגים ובדי משי, פריטים עם שפע הבזקים ניגודיים כמו קווים אסימטריים, שוליים משוננים וגזרות קטומות כמו חולצות, סריגים ובגדי עור שבהן יד אחת עטופה בשרוול בגזרת עטלף והשנייה עם שרוול קטום, וגם מקטורנים קלאסיים ומעילי גברים מעוצבים מבדי צמר ושרוולים סרוגים. בלטו בקולקציה סריגים במרקמים מעניינים לנשים וסריגי גברים בעלי זהות ספורטיבית וצבעוניות מקורית. יפים במיוחד הם מעילי מקסי לנשים וגם לגברים מבדי קשמיר נעימים עם בטנות מודפסות שנהגו בדעתנות אובססיבית, מעילי נשים שחפתיהם רקומים באבני חן ושמלות וחצאיות עור עם קפלים שחלקם הנסתר מעוצב מבדים מודפסים.
רזיאלה חוויה פריזאית
מוטיב המשלב פריטי לבוש בעלי אופי מנוגד כמו מקטורנים מחויטים ברכות נשית עם חצאיות רומנטיות מאפיין את טעמה המיוחד של רזיאלה, אחת המעצבות הוותיקות המעורבת בשיח האופנה המקומית שמצליחה לשרוד למרות תהפוכות האופנה והמשברים הכלכליים, וכל זאת בזכות סגולות הישרדות הנטועות בכישוריה לעקוב אחר מקורות השראה מגוונים ולתרגם אותם לשפת אופנה מקומית, איכותית וחסרת תווית של זמן או תקופה מסוימים.
כמי שסגנונה אוניברסלי העדיפה רזיאלה לחנוך את תצוגת שבוע האופנה בליווי שאנסונים צרפתיים המוכרים מתקליטיהם של אדית פיאף ושארל אזנבור, ועל רקע צילומי נופים פריזאיים טיפוסיים. אין ויכוח על כך שרזיאלה היא אחת מהכוחות הבולטים באופנה הישראלית שסגנונה מנוטרל מכל תווית ישראלית טיפוסית. הישראליות שלה נטועה בעצם קיומה כמעצבת שלאורך שנים ארוכות חיה ויוצרת אסתטיקה שחותמה מוטבע בנוף האופנה המקומית. רזיאלה שניסתה להטמיע טעמים צרפתיים באוסף שעיצבה לחורף הבא התרחקה מהמראה הטוטלי הישן, והעדיפה תחתיו סגנון חדשני שמשלב פריטי לבוש מעוצבים מחומרים ומסגנונות בעלי אופי מנוגד. למעשה היא העניקה למוזמנים שיעור מאלף בסטיילינג משוחרר מתוויות מהודקות ומחוקים מקובעים.
את התצוגה פתחה רזיאלה במערכות משי צבעוניות בגווני חורף נעימים ומאובקים, ובמכנסי פיג’מה בגזרות רכות עם עליוניות בעלות אופי שונה. למעשה, לאורכה של הקולקציה הציעה רזיאלה מגוון רחב של רעיונות שהכתיבו את אופייה האלגנטי והנונשלנטי של התצוגה. בלטו באוסף מגוון רעיונות מקוריים כמו מקטורני עור במרקמים מתכתיים שהשתלבו בהצלחה עם חצאיות רומנטיות, וכן חצאית משבצות ארוכה בגזרה מתעגלת מעוטרת בסרטי קטיפה צבעוניים וחצאית מבד סקוטי משובץ המעוטרת בשוליה באמרת תחרה שחורה.
לי גרבנאו באגם הברבורים
קשה לדמיין בוגרת צעירה של שנקר שאך לפני זמן קצר נפרדה מספסל הלימודים, ובאמתחתה רעיונות וכישורים רחבים שאותם היא מיישמת במותג אישי הנושא את שמה. גרבנאו נולדה על כריו המרופדים של עולם האופנה לאם דוגמנית ולאביה אורי גרבנאו זכרו לברכה, אחד מיבואני הבדים המובילים בארץ שריפד אותה כבר מילדותה במצעי אריגים ואופנה. קשה להבחין בישראליות בעיצוביה של גרבנאו וזה גם לא רלוונטי, אך אי-אפשר להתעלם מהכישורים היצירתיים, מהיכולות הטכניות, מהאלגנטיות הטוטלית שהם משדרים ומהנחישות שלה לחצות גבולות אל העולם הרחב. הקריירה היצירתית של גרבנאו נחנכה כבר במהלך הלימודים, כאשר עיצבה שמלות בהזמנה. ההמשך היה ברור מאליו ו”לי גרבנאו” הפך למותג מוכר ונחשק. האוסף שעיצבה לשבוע האופנה עוצב בהשראת סגנון ויקטוריאני ואמנות הבלט הקלאסי. גרבנאו בחרה בלבן כצבע שולט בקולקציה המלאכית שעיצבה מבדים בוהקים ושקופים, מלמלות ובדי תחרה עשירים וצווארוני ליצנים לבנים. לצד מערכות מחויטות ואלגנטיות עם מקטורנים צמודים ומכנסיים בגזרה קטומה שעוברת את מפלס העקב עיצבה גרבנאו בגדי יום רומנטיים ובגדי ערב, חולצות ושמלות מבדים מרחפים שקופים לחלוטין ומעוטרים באבני חן בוהקות, פנינים ופרחים רקומים שמעניקים מראה של קעקועים לבנים.
ששון קדם – פסלי בד על המסלול
בהכנת קולקציה כמו של קדם לא די בכישורים יצירתיים ואסתטיים. לצד סגנונו האינדיווידואלי של קדם מתגמדים העיצובים של מעצבים אחרים, יפים ככל שיהיו. קדם אינו מעצב פריטי לבוש קונוונציונליים וגם לא בגדים שכל אחד יכול ללבוש, אבל אין ספק שישנם רבים החושקים בעבודות הפיסוליות שהוא מעצב כבגדים גם אם אינם יכולים לרכוש אותם. במקרה שלו הוא משכיל ליצור אסתטיקה ארכיטקטונית בבגדים מהונדסים מצורות גיאומטריות שונות, מבנים מתקפלים ומסתלסלים במראות תלת-ממדיים, שבאופן אישי הייתי משווה אותם לארכיטקטורה הדרמטית של גאודי. גם מי שמבין בגזרות ובתפירה לא ישכיל לפצח את קוד הדיגום של קדם שהוא כל כך מורכב, פיוטי, רומנטי ואגרסיבי בו-זמנית. מראה שכבות אסימטרי משולב בתחרות סרוגות, אריגות מקומטות, צירופי בדים מפתיעים ושרוולים ארוכים שעוברים גבולות אנטומיים ופונקציונליים. שפת העיצוב של ששון קדם מעוגנת במקורות השראה השאובים מתרבות הלבוש של המזרח הקרוב והרחוק, שהיא חפה מנטל הרודנות של הטרנדים. ואכן, קדם היה היחידי שאזר אומץ להרים את הכפפה ולהראות שיש מקום באופנה לתרבות לבוש אחרת, נאמנה לפולקלור כלשהו. האוסף המרשים שהציג משקף מזיגה אקלקטית של אינטליגנציה יצירתית, מלאכת מחשבת וכישורים אמנותיים שבאים לידי ביטוי בכל אחד מהדגמים שעיצב. בשפתו היצירתית הקולחת מנסח קדם דגמים בגזרות מורכבות ומפולפלות, שלא ברור היכן הן מתחילות והיכן הן מסתיימות; מפגשים קוטביים בלתי-מובנים בעליל בין בדים, סריגים ונפחים; יריעות גיאומטריות בהדפסים ובמרקמי אריגה במראה תלת-ממדי גולשות ועוטפות את הגוף, נערמות בשכבות על גבי שכבות שמתמזגות ליצירות פיסוליות מופלאות.
בלטו בייחודם כיסויי הראש שעיצבה גלה גולנסקי, האביזרים של נעה ברלב והסריגים של לילי לנדאו – בחירותיו של קדם שהשתלבו בשלמות עם פריטי הלבוש.
יש האוהבים את הדגמים ויש שאינם אוהבים או אינם מבינים את מהותן של היצירות הגרנדיוזיות, אך אי-אפשר להתעלם מייחודם הדרמטי של הבגדים ומרמת התחכום האמנותי המושקע בהם.