בעת האחרונה לקוחותינו שבים ונתקלים במקרים של שימוש לרעה ב”כלי” התובענה הייצוגית. מדובר בהתארגנות של מספר אנשים המתודרכים על ידי עורך דין אשר “אורבים” בפינה לחברות מסחריות גדולות (בין היתר רשתות מזון גדולות), במטרה לאתר “עבירה” או אי התאמה להוראות חוק ו/או תקנות, לעיתים אזוטריות ממש, ואז פועלים “לייצר” ראיות “מפלילות” ומיד מגישים בקשות זהות לאישור תובענות ייצוגיות כנגד אותן חברות, כ”עסק” שיניב הכנסות ל”תובע” הייצוגי ולעורך דינו.
דרך הפעולה של אותם גורמים כוללת הימנעות מכוונת מלפנות תחילה ולהתריע בפני אותן חברות על “העבירה” או אי ההתאמה “שהתגלתה”. דפוס פעולה זה מעיד כי ההימנעות השיטתית מלהקדים פניה לנקיטת ההליך המשפטי, הינה חלק משיטת פעולה, אשר תכליתה לשלול מהנתבעים הפוטנציאליים את האפשרות לתקן את הדרוש תיקון, ובכך לייתר את הגשת התביעה והבקשה לאישור תביעה ייצוגית. כמן כן, אותם גורמים מגישים באותו נושא בקשות נפרדות, על ידי מבקשים שונים, במספר בתי משפט, תוך הסתרת דבר קיומן של הבקשות המוגשות במקביל, ותוך הימנעות מלפרסם את דבר הגשת הבקשות בפנקס התובענות הייצוגיות, וזאת בניגוד למתחייב מהוראות חוק תובענות ייצוגיות.
בדרך זו מבקשים אותם גורמים למנוע יצירת הקשר בין כל הבקשות המוגשות, למניעת שיתוף פעולה בין החברות הנתבעות, ובכך להגדיל את כוח המיקוח מול כל אחת מהן. מדובר ב”פס ייצור” של הגשת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות כנגד חברות רבות, אשר מעוניינות להסיר מהר ככל האפשר את “הצרה” שנחתה עליהן בדרך של פשרות נדיבות בתשלום ל”תובע” הייצוגי ושכ”ט לעורך דינו.
פסק הדין המנחה בעניין זה ניתן על ידי כבוד השופט פרופ’ גרוסקופף מבית המשפט המחוזי מרכז, בת”צ (מרכז) 11 – 07 – 36086 אסף חרסט נ’ ידיעות אינטרנט ואח’ אשר התבטא במילים קשות ביותר כלפי “בקשות שרשרת” להכרה בתביעות ייצוגיות, ולדבריו:
“קשה לחשוב על מקרה מובהק יותר של ניצול לרעה של מכשיר התובענה הייצוגית מ- 17 הבקשות שהוגשו על ידי המבקשים. הפגמים בהתנהלות המבקשים נוגעים לשתי סוגיות יסוד, אשר כל אחת מהן די בה על מנת להצדיק סילוק על הסף של הבקשה המאוחדת שנולדה מ- 17 הבקשות: ראשית, הגשה מבוזרת של בקשות העוסקות באותו עניין על ידי קבוצה אחת של מבקשים ובאי כוח מייצגים; ושנית, אי מסירת הודעה מוקדמת ביחס להפרה שהיא, בעיקרה, צופה פני עתיד. (…) לא רק שהמבקשים לא פעלו לרכז את טענותיהם במסגרת הליך אחד, אלא שפעלו לביזור הבקשות, על דרך של הגשתם בהליכים נפרדים, על ידי מבקשים ובאי כוח שונים, ולפחות בשני בתי משפט. חמור מכך, הם נמנעו מלכלול בבקשות הודעה בדבר קיומן של הבקשות הנוספות, ומלפרסם במועד את דבר קיום הבקשות בפנקס התובענות הייצוגיות, וזאת בניגוד למתחייב מהוראות חוק תובענות ייצוגיות. (…)
מה הוא הטעם לבחירת המבקשים לבזר את בקשותיהם, ולהקשות על יצירת הקישור ביניהן? על כך אוכל רק להעלות השערות. השערה אחת היא שהמבקשים ביקשו למנוע שיתוף פעולה בין המשיבים השונים, ולהעלות בדרך זו את כוח המיקוח שיש להם מול כל אחד מהמשיבים במסגרת המשא ומתן לפשרה; השערה שנייה היא שהמבקשים רצו להימנע מ”ריכוז הביצים בסל אחד”, וזאת מתוך תקווה שלפחות בחלק מהמקרים ימצא מותב שייטה אוזן קשבת לטענותיהם. בין כך ובין אחרת, השיטה בה בחרו המבקשים היא שיטה פסולה, שלא ניתן להכשירה, לא מראש ואף לא בדיעבד. (…)
החובה לפעול בתום לב חלה, ואולי אף ביתר שאת, בכל הנוגע למבקשים לשמש כתובע מייצג וכבא כוח מייצג …. שיטת הפעולה שאימצו, קרי הגשה מבוזרת של הליכים ללא השקיפות המתחייבת מכוח החוק, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, והסתרת מידע מבית המשפט ומהצד שכנגד. התנהלות זו עולה לפיכך לכדי חוסר תום לב דיוני חמור, שאיחוד התובענות אינו יכול לרפא. (…) ראשית, עיקר עניינה של הקבוצה היא בהתנהלות המשיבים בעתיד ולא באירועים שהתרחשו בעבר… במילים אחרות, פניה מוקדמת עשויה הייתה להביא לקידום אינטרס כלל הקבוצה… ושוב, ניתן לתמוה מדוע נמנעו המבקשים מלבצע פניה מוקדמת, אשר עשויה הייתה לחסוך מהם את הצורך בהגשת בקשה להכרה בתובענה כייצוגית, ואף להקל על המשיבים להיענות לדרישה …
עניין לנו במדיניות מכוונת של המבקשים, אשר שמו לעצמם מטרה להקים “פס ייצור” של תובענות ייצוגיות כנגד נתבעים רבים…”
אין ספק שמדובר בפסק דין מבורך הנאבק מול תופעה מיותרת ומכוערת, הגורמת לעוול גדול ולעיוות דין, ומעבר לכך פוגעת בתדמיתה של מערכת המשפט אל מול הציבור ובכלל. לנו נותר רק לקוות שהדבר ירתיע את התובעים מלהגיש תביעות ייצוגיות כה קנטרניות וסתמיות כאמצעי לסחיטת כספים, וכך נימנע משימוש לרעה במכשיר התביעה הייצוגית, אשר לכשעצמו, מהווה כלי צרכני חשוב והכרחי.