תל-אביב: שימור במחלוקת

מאת: עמרי איתן, אדריכל

תמונה1שימור מבנים בתל-אביב החל כבר בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, כחלק מהתעוררות כללית וזיהוי ציבורי גובר של ערכיהם האדריכליים, התרבותיים, העירוניים וגם – בהמשך – הכלכליים, של בנייני אזוריה המרכזיים של העיר. בעיקר מבנים משנות ה-20 – אקלקטיקה, ומשנות ה-30, העשור בו הפך התכנון האדריכלי בעיר, ובארץ ישראל בכלל, לבעל סממנים מודרניסטיים, בעקבות התהליכים שהתרחשו באירופה בעיקר בשני העשורים הראשונים של המאה, אשר הוחשו עם הגיעם לארץ של אדריכלים יהודיים מאירופה, חלקם כאלה ששבו מלימודיהם, ואחרים אשר מצאו דרכם החדשה בא"י לאור עלטה הכבדה והמאיימת שירדה על היבשת הישנה.

 הליכי השימור בתל-אביב הואצו ע"י אישורן של תכניות "לב העיר", ובעידוד עיריית תל-אביב יפו, כשהרוח החיה היתה האדריכלית ניצה סמוק, שלמעשה הקימה את מחלקת השימור בעירייה, תחת ראשי הערים שלמה "צ'יץ'" להט, ורוני מילוא. התכנית זכתה לחיזוק ו"רוח גבית" גם כתוצאה משינויי מגמה כלליים, דמוגרפיים בחלקם, שהתבטאו בהזדקנות האוכלוסיה הקיימת, ובהמשך, נהירה גוברת והולכת של צעירים לתוך מרכז העיר, וכן אנשי נדל"ן וממון אשר זיהו את הפוטנציאל הגלום בתהליכים אלה.

 תכנית השימור העירונית עברה מספר שלבים, עד שקבלה את מתכונתה הנוכחית, הכוללת כ-1,000 מבנים, במסגרת תכנית 2650ב', שקבלה תוקף ב-4 בספטמבר 2008.

 אנשים לא מעטים רואים בתכנית "עונש" שאין ברכה בצידו. טענות רבות הועלו נגד תכנית השימור, חלקן מתייחסות לבניין הבודד, חלקן למרקם העירוני בכללותו.

דוגמאות לטענות נגד שימור מבנים בודדים: העירייה כופה את רצונה על אנשים פרטיים, בעלי בתים, הנאלצים לשאת בהוצאות עתק על מנת לעמוד בדרישות השימור; בכך, בהכרח הופכים בניינים "משומרים" לנחלתם של בעלי ממון בלבד, או אנשי עסקים, והתוצאה היא, לרוב, מצועצעת, מלוקקת, ומופרכת (ע"ע שרונה); השימור עומד כאבן נגף בדרכו של פיתוח עירוני; השימור הוא תירוץ בלבד לשיפוץ, ולתוספת קומות, לשינויו אופיו של הבניין המקורי, הן במימדיו ובפרופורציות שלו והן באופיו ופרטיו האדריכליים.

הביקורת העיקרית הנוגעת למרקם העירוני טוענת כי תכנית השימור "מטפלת" בבניין הבודד, אך אינה טורחת לשמר את המרקם העירוני המקורי בכללותו. התופעה מקבלת ביטוי ניכר בשדרות רוטשילד וסביבתן, שם נבנים בניינים רבי-קומות (מגדלים) מעל בניינים בני שתיים ושלוש קומות משנותיה הראשונות של תל-אביב, הנראים, בהכרח, לאחר שימורם, כבתי-בובות מיניאטוריים המעלים לאוויר את רוח הנזל וגרטל.

מן העבר השני הועלו, ומוסיפות לעלות, הטענות ה"חיוביות", המציינות את המובן מאליו שהיה בבסיס תכנית השימור מראשיתה: עיר ללא המשכיות וזיכרון היסטורי פיסי, מוחשי, זיכרון הנושא בחובו גם את ההיסטוריה של אותם אנשים שאכלסו את הבתים הללו בעבר –  היא עיר פגומה מיסודה. לכך נוספו הטיעונים האיכותיים, אשר ציינו את העונג שבמגורים בבניינים בעלי ניחוח של פעם, אשר תקרותיהם גבוהות ועיצובם מדבר בשפות מן העבר (מיובאות בעיקרן, אקלקטיות במהותן), ועוד כהנה וכהנה. לאלה הצטרפו הצידוקים הכלכליים, אשר ציינו את העלאת ערך הנכסים בבניינים המשומרים (טענה אשר נתונה במחלוקת עזה), תוך כדי מתן תמריצים פיזיים – דוגמת בנייה נרחבת, במגבלות,  על הגגות בבניינים שאינם מסווגים כמיועדים ל"שימור מחמיר" בו אסורות תוספות. ותמריצים כלכליים – הקלה בדרישות החנייה ובהיטלים.

תקצר היריעה מלנתח כאן את מכלול סוגיות השימור העירוני. נציין רק כי נראה שהדרך להתמודד עם הנושא היא במציאת האיזון הנכון בין הקיים לחדש, הן בהתייחסות לבניין הבודד והן למרקם כולו – נושא אשר זכה להתייחסות נרחבת ב"תכנית הרובעים", אשר אושרה לפני כחודשיים, הכוללת שימור מרקמי נרחב בתחומי "רובע 3" – נתח העיר המצוי בין הירקון מצפון, רחוב בוגרשוב מדרום, אבן-גבירול ממזרח וחוף הים ממערב – בהתאמה ניכרת לדרישות אונסק"ו כתנאי להכרה ב"עיר הלבנה" ("אזור ההכרזה", המצוי ברובו הגדול בתחומי הרובע), כ"אתר מורשת" בינלאומי. נושא זה חורג מגבולות רשימה זו.

 

אנחנו מעורבים, בין שאר עיסוקינו, בשימור בתל-אביב כמעט מראשיתו, ומאמינים כי אותה דרך מאוזנת אשר הוצגה לעיל היא חיונית וראויה לטיפוח מתמיד.  בחרנו להציג שלושה בניינים – האחד תוכנן עוד בימיה הראשונים של תכנית השימור הראשונה, והשניים האחרים מצויים בימים אלה בהליכי אישור לקבלת היתר בנייה.

 

יהודה הלוי 105א' – "בית שטטנר". תוכנן ע"י א. מנבלט בשנת 1933.  הבניין, ישר-קווים וללא קישוטים, עם דגש אנכי ע"י חדר המדרגות המובלט במרכז החזית, כלל 6 דירות ב-3 קומות נבנה ע"י אליעזר היימן. השימור, עבור מיכל היימן ודוד היימן, בוצע בשנת 2001, וכלל תוספת 2 קומות בנסיגה חלקית, כולל מרפסות הממשיכות כלפי מעלה את אופיו של הבניין המקורי. נוספו גגונים בנויים המדגישים קו אופקי למרות גובהו החדש של הבניין. חדר נוסף נבנה כקומת גג.  האלמנט האנכי של חדר המדרגות – כחלון "תרמומטר" שהיה אופייני לתקופה, נמשך כלפי מעלה  ומלווה את חדר המדרגות לכל גובהו. דלת הכניסה המקורית מברזל עוצבה מחדש, ואלמנטים מקוריים מברזל, מעקות וחלק מהחלונות שימשו דוגמה למרכיבי השימור החדשים.

יהודה הלוי 105

טרומפלדור 24 – "בית בורדה ונחומובסקי". תוכנן בידי האדריכל אדגר אורבך בשנת 1936. הבניין ממוקם מול בית הקברות ברחוב טרומפלדור, במגרש בעל צורת טרפז, הכלוא בין מגרשים  הנתחמים ברחובות חובבי ציון וחברון. צורת המגרש הכתיבה בניין בעל מבנה ייחודי: חזית ארוכה, המתעגלת בקצותיה, כלפי הרחוב מצפון, ואגפים צרים והולכים בחלק האחורי. הבניין מתאפיין בקווים נקיים, מודרניסטיים, ללא כל קישוט, השואבים מקורותיהם – כמספר בניינים אחרים שנבנו בתל-אביב באותן שנים, מבנייניו האירופיים של האדריכל אריך מנדלסון. הבניין הוכרז בתכנית השימור הראשונה ל"שימור מחמיר", והותרה בו תוספת בנייה רק באמצעות דירוג, אשר לא ייראה מן רחוב במבט חזיתי, וכך יישמר אפיה של החזית המקורית על קנה-המידה שלה. התוספת כוללת שתי דירות בקומה הרביעית, ודירה נוספת בקומה החמישית, כולן נהנות ממרפסות-גג נרחבות, כתוצאה מן הדירוג אשר "נכפה" ע"י דרישות השימור.

 תמונה2

אלנבי 66 – "בית ממלוק". תוכנן ע"י האדריכל יהודה מגידוביץ', בשנת 1933, בהיותו מהנדס העיר, הבניין כולל קומה מסחרית ומספר רב יחסית של דירות. מגידוביץ' תכנן את הבניין ב"תקופת המעבר" שלו, בין הארכיטקטורה האקלקטית שאפיינה את עבודותיו עד אז, לבין המודרניזם, אשר נראה היה כי "נכפה" עליו בלא-חמדה, ברוח הזמן. התוצאה – מסורבלת למדי, כאשר הסימטריה ה"קלאסית" נשמרה למרות הארכיטקטורה ה"נקייה", הנעדרת קישוטים ועיטורים. האדריכל השכיל להתמודד עם "בעיית" המרווחים בין הבניינים – האופיינית לתל-אביב, ע"י הצבת שני "שערים", מימין ומשמאל לבניין, בקומת הקרקע, כנסיון ליצירת רצף מבונה בחזית הרחוב. מאחורי שערים אלה נבנו ברבות הימים שתי חנויות קטנות, אשר אחת מהן תוסר במסגרת פעולות השימור. התכנון העכשווי שומר על רוח הבניין המקורי, ומוסיף לו שבע דירות חדשות, בשתי קומות וקומת גג, אשר חמש מהן כוללות מרפסות ומרפסות-גג הנפתחות מערבה, לעבר אזור נחלת בנימין, כרם התימנים וחוף הים. גם הדירות הקיימות תוכננו מחדש.

5769540_m

 

 

חזרה לחדשות ועדכונים