אשת השלג שחייכה אליי
מאת: נורית קידר
היו הייתה אשת שלג – לבושה כולה לבן.
שמלה לבנה, מצנפת לבנה ושיערה – לבן הוא גם.
אשת השלג עמדה לבדה בתוך שדה שלג ענק,
עמדה וחכתה לילדים שיגיעו וישחקו איתה משחק.
בשעת הבוקר המוקדמת עדיין לא הגיע אף ילד,
רק שקט סביב ופתיתי שלג ירדו מהשמיים.
לבושה במעיל חם וכפפות צמר על ידיי, עמדתי והסתכלתי על אשת השלג, ורגליי תחובות עמוק במגפיים גבוהים.
נעשה לי קר ברגליים, אך לאשת השלג לא היה קר כי היא רגילה לעמוד בקור. אמא הציעה שנגלוש בשלג ואני – רק רציתי לשחק עם אשת השלג, אז ניגשתי אליה ושאלתי: “את רוצה לשחק איתי?”
אשת השלג לא רצתה לשחק כי חיכתה לחבריה שיגיעו.
אני לא יודעת מי הם חבריה, אבל החברים שלי הם עידו, מיכל, יעל ורועי, וישר כשכול הגיעו התחלנו לשחק במלחמת שלג!
מלחמת שלג זה כיף גדול… זורקים כדורי שלג אחד על השני ומי שמצליח לפגוע במישהו אחר הוא המנצח! הפעם עידו ניצח.. הוא פגע בכולנו.
לפתע אשת השלג נעלמה לנו, גלשנו בשלג, הסתכלנו – ולא ראינו אותה!
רגלינו כמעט קפאו אך לא ויתרנו, היינו מוכרחים למצוא את מלכת השלג.
“מצאתי!. מצאתי!..” צעקה מיכל.
כולנו רצנו לראות וכשהגענו גילינו שאכן מיכל עמדה לצד אשת השלג הלבנה.
“וואו…איך מצאת אותה?” שאלנו.
“פשוט מאד, הסתובבתי לכיוון השני, צעדתי כמה צעדים – והנה היא כאן!” אמרה מיכל.
עשינו מעגל סביב אשת השלג, כדי לשמור שלא תעלם לנו.
אמא חילקה שתייה חמה אבל אותי זה לא עניין, אני המשכתי להסתכל ולשמור אשת השלג, ואני כמעט בטוחה שהיא חייכה אלי.
