“החיים שלי ללא אמנות אינם חיים”. אלה היו הדברים הראשונים שאמרה לי האמנית והפסלת חנה פלצר (ילידת מזרח אירופה 1933). חנה מזכירה לי את האמנית לואיז בורז’ואה הצרפתייה/אמריקאית שנולדה בשנת 1911. שתיהן, הן פלצנר והן בורז’ואה עברו בחייהן סבל רב. שתיהן זכו להכרה בגיל מאוחר.
תערוכה זו היא תמצית הווייתה כאמנית. יש בה הסתרה. כמה מן הפסלים מציגים נרטיב של סבל, משפחה, צמיחה, והם בעלי מוטיב חזק של זיכרון ומעוררים אסוסיאציה של תווים מוזיקליים. הרגישות הרבה שניחנה בה, הופכים את חנה פלצר לאמנית מדרגה הראשונה.
