ציונה שמשי נמצאת בתקופה בה היא עוסקת בגלגול נשמות, “סיאנסים” יצירתיים באמצעותם היא מעניקה חיים חדשים ומשמעויות חדשות לפסלים שיצרה לפני שנים, אך בעיקר היא מוודאת את המשך קיומם כיצירות. היא שינתה את התנוחות של הפסלים, הוסיפה צבעים ועיטרה אותם באלמנטים חדשים על מנת שיתאימו למהות ולמשמעות החדשה שלהם.
בתהליך של פרידות מאנשים קרובים, חפצים וזיכרונות שמשי עוברת לפאזות יצירתיות שונות וגם אורזת ונפרדת מהסטודיו היפואי שלה, שנבנה למענה ובו עבדה ויצרה כ-36 שנים. היא ממיינת ומלקטת את עבודותיה, את הרישומים והכתבים, את התעודים, התכניות והתכנים היצירתיים בהם עסקה במהלך כמה עשורי יצירה פוריים. שמשי סוגרת מעגלים ואוצרת את עברה היצירתי ב”ארכיון לאדריכלות ישראל”, מקום, שלדבריה, ישמרו עליו טוב יותר ממנה. תהליך חווייתי מורכב ורגשי, גם פיזית וגם נפשית, שחושף אותה עצמה בפני עצמה, את חייה ומה שאהבה, יצרה, חשבה והאמינה בעבר ולבטח גם היום.
את אוסף הפסלים העבירה לביתה היכן שהם ממתינים לגלגול נשמתם, איזו נשמה או אישיות תעניק להם ועם איזו אמירה תשלח אותם? גם שמשי עדיין איננה יודעת. התהליך הוביל אותה לתרום ולהציב חלק מעבודותיה במקומות ציבוריים ראויים, בעינייה כמובן. שני ראשים ורודים מתערוכת “הצועקים” (אל תטעו, לא שרים, כדבריה), משנת 1985, שעסקה בצעקה שהדיה המשתנים חולפים לאורכם של החיים, הוצבו, בגן הפסלים ש”במרכז הבין תחומי” בהרצליה, ככותרת לעמודים דקורטיבים, שהיו שייכים לתערוכה אחרת. כל תערוכה ששמשי הציבה, והיו רבות כאלה, נשאה כותרת מקורית שעוררה תהיות ולא מעט שאלות, דברים שמעידים על כוונותיהם המעמיקות והאינטלקטואליות של העבודות. אולי הן אינן יפות במובן הקלאסי, הצח והמלוטש של המילה, אך הן מרשימות בעצמתן השונה, בחזות המסקרנת ובמסרים הנוקבים ששמשי טוענת אותם. הבחירה בגן הפסלים כאתר ראוי להצבת פסלי הצועקים נראה לשמשי כמתחם אידיאלי שיאפשר לאנשים חושבים בכלל ולאנשי האקדמיה בפרט, להרים קול, לצעוק ולצווח את דעותיהם, מחאתם או שמחתם. במרבית המקרים שמשי מלווה את עבודותיה בהסברים כתובים כחלק מהותי מהעבודה עצמה ולעתים היא כותבת אותם על מגילות נייר מתגלגלות שאת תכנם היא מקריאה, מדברת ומעצימה את נוכחותם באמצעות כפות ידיה המחוללות. שמשי מדברת בידיים.
הצועקים
שלושה גלגולי נשמות פסלים, בחיותן המחודשת, תרמה שמשי ל”מוזיאון אורי ורמי נחושתן” באשדות יעקב מאוחד שמוצגים בחצר המוזיאון במקביל לתערוכה “תנועת הפועלות” שנחנכה לאחרונה במוזיאון. המוזיאון הוקם בשנת 1958 לזכרם של שני אחים צעירים בני אשדות יעקב שמתו באורח טראגי, ומפאר, כיום, את תדמיתו התרבותית של עמק הירדן. שלשת הפסלים נוצרו לשתי תערוכות נפרדות “עושה לי אושבתים” שהוצגה ב”מוזיאון לאמנות חדשה” בחיפה בשנת 1988 ותערוכת “ראש כואב והזיות” שהוצגה בבית אורי ורמי נחושתן בשנת 1990. שמשי שינתה את זהותם של הפסלים, את התנוחות והצבעים, גרעה והוסיפה אלמנטים והעניקה לחזותם משמעות חדשה. נשמתו של פסל ה”משתהד” שסכינים תקועות בגבו, גילגלה לדמות ה”ניצבת מנגד” שעסוקה בגידול שושנים. גם את נשמת ה”יולדת הגדולה” – אם כל חי, המירה בנשמתה של דמות ריאלית “אישה טובה”- רכה יותר, מעוטרת ומגונדרת בקמיעות, ואופטימיות. את “הפילגש הגדולה”, השרועה בחוסר אונים החליפה שמשי ב”מנוחת הלוחמת”, זו שנחה לרגע, בדרכה לאן ? לרגל פתיחת התערוכה ואירוע הצבת פסליה של שמשי באכסנייה החדשה נסענו צפונה.
גילגול נשמות בחצר המוזיאון צילום :נעה ארבר
תנועת הפועלות
זו לא הפעם הראשונה שעבודותיה של שמשי נוכחות במוזיאון, כבר ב-1990 הציגה במוזיאון אשדות יעקב תערוכה בשם “ראש כואב והזיות”. שורה של ראשים מפוסלים, מאותה תערוכה, מוצגים גם היום על קיר המבנה. תרומתה של שמשי למוזיאון עורר מחדש רעיון ישן שהיה לסמדר קרן – האוצרת החדשה של המוזיאון. קרן חלמה לאצור תערוכה שמשלבת עבודות שונות של נשים יוצרות, תנועת הפועלות – שנפתחה לאחרונה ותוצג עד סוף אפריל, מגלמת אחד מחלומותיה. תערוכה שמציגה הרכב אמנותי של מיצגים שונים במהותם ובתכנם, עבודותיהן של 11 יוצרות, שעל פניו לא היה סיכוי ולו קלוש, שישתלבו זו עם זו. קרן גברה על מכשולים לא מעטים והשכילה לאחד כוחות יצירתיים וליצור תחושה שקיים דיאלוג אסתטי ואפילו מעניין בינן לבין עצמן ובינן לבין החלל בו הן מוצגות.
בנוסף מוצג בתערוכה סרט שיזמה קרן, בביומה של זהר ברנט, על תהליך הפרידה של שמשי מהסטודיו שעבדה בו שנים ארוכות. בכניסה למוזיאון מוצגת תיבת כלים שקופה בה חנטה שמשי כלי עבודה שונים שצברה במהלך השנים ומעידים על תחומי האמנות הרבים והשונים בהם עסקה; עפרונות וצבעים גלגלי ניר דבק, סכינים, חבלים ומברשות ולא מעט “כלים לא תקינים”, לדבריה של שמשי, כלים המיועדים למלאכות אחרות שהתאימה אותם למלאכותיה. אכן רעיון משעשע וגם מעציב שמסמל תקופה יצירתית עשירה, שלא תחזור. סמדר קרן, שנבחרה לאחרונה למנהלת ואוצרת המוזיאון, תמלא את מקומה של רות שדמון, מי שהקימה וכיהנה בתפקידה ב-28 השנים האחרונות. קרן זכתה להנות מהמוניטין שרכש המוזיאון, אחד מ-4 מוזיאונים אזוריים מצליחים בארץ, באמצעות ההישגים, הפעילות והפעלתנות הענפה של שדמון. ועדת איתור שכוללת דמויות מובילות העוסקות בתחומי אמנות פלסטית, מוזיאונים ומשכני אמנות, בחרה בקרן כראוייה ביותר, מתוך 26 מועמדים.
יעל תורן, פייטה, 2016, וידיאו, אנימציה בתלת ממד
אינני יודעת כמה מוזיאונים או גלריות ישנם בפריפריות, אך בתקופה בה הדיון על העצמה תרבותית בפריפריות, הפתיחות של קרן, למחוזות זנוחים, מעוררת הערכה. מבחינתה של קרן המעבר מפעילות אמנותית במרכז הארץ לפריפריה איננו דרמטי, “לא הגעתי הנה על מנת להפריח שממה אלא להכיר פריחות אחרות שאינן קיימות במרכז. מה שמאתגר אותי הוא התפקיד והמשימה המעניינת, חלום מקצועי לפעול במקום שיש לו היסטוריה וחלל נדיב בו אוכל לפעול בחופש מנוטרל מתכתיבים וגם לקחת חלק בהאדרת כחם של אמנים מקומיים. מרתק אותי לחוש שאני בונה ויוצרת מרכז ולא הבאתי מרכז מרוחק לאיזה מחוז נידח. התכניות לעתיד אכן מרחיקות לכת והקהל בסביבה ומחוצה לה, מסתבר, שוחר תרבות וצמא אמנות”. קרן מקווה שלא יהיו בבקעה מטעני עניין בלתי מושגים ושתחומי אמנות ותרבות יהיו גם נחלת הקהל בכל מחוז ומחוז בארץ. עד לאחרונה הייתה קרן תושבת מרכז הארץ שעסקה בתחומי אמנות, עיצוב והיסטוריה. בין יתר הישגיה שימשה כמנהלת אגף התערוכות במוזיאון בית התפוצות, כמפיקת מוזיאוני בת- ים לאמנות ובמהלך השנים האחרונות כאוצרת עצמאית ומנהלת פרוייקטים לתרבות ואמנות. קרן הפשילה שרוולים, ארזה את מטלטליה ועברה צפונה כדי לנהל ולאצור אמנות במוזיאון שנבנה, ביסודו, כאתר הנצחה וימשיך לשמר את מורשת ההנצחה אך גם ישנה את פניו התרבותיים כיעד לחובבי תרבות ואמנות בפריפריות מקומיות בפרט ובמפת ישובי הצפון בכלל.
תנועת הפועלות, מראה הצבה, צילום אריאל ורהפטיג
עולם האישה
את פני המבקרים בחצר המוזיאון מקדים “עולם האישה”, קומפוזיציה של שמשי שבין יתר תכונותיה היא אוהבת לשתף, לשוחח, לדון ולהעביר מידע ובמיוחד את דעותיה. במהלך 55 שנים נהגה לתרגם את עמדותיה ומחאותיה לפסלים, בין שהם “מלאכים פטפטנים” או “שדים חייכניים”, זקופים או כפופים, מדושנים או רפויים. לקראת השקת התערוכה,, מספרת שמשי, “לא בא לי – לא היה לי דחף/ צורך/סיבה לפסל נשים כמקובעות ונושאות בעול תכונותיו של האדם הראשון”. לקראת פתיחת שערי האכסניה החדשה לפסליה ערכה שמשי והביאה לדפוס מדריך מקוצר ומקורי בו היא מסבירה, בלשונה הייחודית, את טיבם הרעיוני של פסליה בכלל ואלו שבתערוכה בפרט. בכותרת המוכרת -עולם האישה – שמאפיינת מגזינים פופולאריים שעוסקים בנושאים נדושים על רכילויות, פרסומות ופיתויים, בחרה שמשי משום שלדעתה הינה מנוגדת להגדרות הסטנדרטיות האלה וגם אינה תואמת לעולמה ומעמדה האמיתי של האישה בעולם האמנות המקומית. המציאות ההפוכה מעידה על תרומתן ומעורבותן של נשים; יוצרות, מעצבות, מורות, מנהלות גלריות ומוזיאונים למען קידומה של האמנות. ואכן הפסלים הם שופר לדעותיה של שמשי – סלפיפסל באמצעותם היא חושבת, מטפחת ומפתחת רעיונות ייחודיים שמתייחסים למציאות חברתית ופוליטית גועשת.
שמשי מפסלת דמויות של אנשים, שאינם בהכרח אנושיים ואולי בגלל שהיא מנסה להעמיס עליהם רגשות מיותרים, יתר חרדות, סטיות וגם הומור. זה מה שחסר, לטעמה, באמנות המקומית. אז אולי הפסלים שחזותם אינה עונה על סטנדרטים מקובלים של יופי, חיטוב, אסתטיקה פיזיולוגית, כמו גם החסר הבולט בידיים, מעוררים שאלות שלשמשי יש תשובות נוקבות לגביהן. “היפים שלי אינם היפים שלהם וחוכמתי אינה חוכמתם”. ידיים, לדבריה, נועדו לעשייה ולדיבור, לעשייה, לדבריה, אין משמעות ריאלית מאחר ופסלים אינם עושים ואינם מדברים. אך זה לא אומר ששמשי איננה אוהבת להתייחס ולפסל ידיים. כפות ידיים ותנועות ידיים מקבלות את כוחן האמיתי ביחידות פיסול נפרדות אותן היא מצרפת, באגביות מתוכננת, לפסל זה או אחר, או לצדו, כמו בפסלי התערוכה “עושה לי אושבתים” מ-1988 היכן שכפות ידיים קיבלו את כבודן בנפרד מגוף הפסל. ואכן מי שמכיר ונחשף לדבריה יבחין את הקשר הבלתי נפרד שבין תנועות ידיים למחשבות ורגשות, למילים ובמיוחד לתכנים שלהן. כפות ידיה של שמשי נעות, מחוללות ומנגנות על כל המיתרים האנושיים. עבודותיה אולי, אינן יפות במובן הקלאסי והצח של המילה, הם אינם אלגנטיים, או כפי שהיא אומרת “פוטוגניים”, אך הם מסקרנים ומעניינים, אפשר לבהות בהם ארוכות ולחשוב למה היא התכוונה? (אם במקרה לא כתבה זאת לצדם של הפסלים).
ראש כואב
כאמור התערוכה מתקיימת באשדות יעקב על גדות הכינרת, הנסיעה הארוכה ביום שבת סגרירי עשוייה להישמע כרעיון הזוי, בדיעבד הדרך הארוכה ממרכז הארץ למפגש הכנרת עם עמק הירדן הייתה קצרה. כל מסע ששמשי מתלווה אליו לא יכול להיות ארוך או משעמם, הצורך הפנימי שלה לספר ולשתף ברשמיה וחוויותיה מעשיר ומעורר השראה גם כאשר הדרך מוכרת. הנופים, העמקים, הגבעות וההרים לא השתנו אלא שהפעם הפרספקטיבה היתה רחבה יותר. התגלו דברים שלא בהכרח כל אחד שם לב אליהם, כמו למשל השמיים הקודרים הנושקים לכינרת הכחולה, לעמקים ולגבעות הירוקים והפורחים, לכבישים החדשים המסתעפים ומתכרבלים זה בזה ולחוסר האיזון בנופי הישובים, שפעם לא היו כאן או ניראו אחרת. הפערים הגדולים שבין חזות ישוב אחד לאחר צורמת לשמשי. שני ישובים שיושבים על ההר זה מול זה ובסך הכל כביש מפריד ביניהם, אלא שמצד אחד בוהקות שורות של גגות אדומים בין עצים ירוקים ומעבר לכביש ישוב טעון בבתים מגובבים וארכיטקטורה סתורה. ים של בתים ישנים וחשופים שבולעים בתים מיתמרים באדריכלות אוריינטאלית מודרנית. תופעה נפוצה במחוזותינו. לרגל הצבת הפסלים במוזיאון, נסעה שמשי, מספר פעמים, לאשדות יעקב וכל פעם, בתחבורה ציבורית ובמסלול אחר, “כדי לפגוש ולהכיר אנשים שונים במקומות חדשים” כדבריה. אין דבר שהיא איננה מוצאת בו עניין, לעתים נדמה שהיא תתאמץ לעבור חוויות קשות ולו כדי ללמוד ולהכיר דברים שאינם מוכרים לה. ואכן שמשי הינה שומרת הסף של עצמה, הכל מודרך על ידי אופייה הנחוש, וההחלטי, כל מילה מדודה וכל משפט שקול, מכוון ומתכוון. כל פיסת בד או שטיח שתכננה, כל ריצפה וכל חיפוי קיר שפיסלה, כל משיכת מכחול, כל חריטה או לישת חומר, הנם תוצאה של חשיבה, דעתנות, מחאה ווידואים. “הפסלים הם אני – סלפיפסל”, אומרת שמשי. ואכן בכל פסל ישנו משהו מהדימוי העצמי שלה, ממהותה הפיזית והקוגניטיבית, המחשבות, המחמאות והמחאות שלה, אפילו תווי הפנים, ואין יצירה שציירה או פיסלה שלא עברה תהליך וידוא.
