“חמור עכשיו – דימוי החמור בתרבות הארץ-ישראלית”/ נעה ארבר

בחצר שמקדמת את פני הבאים למוזיאון הנגב לאמנות בבאר – שבע  ניצב דרך קבע פסל חמור גדול ממדים של מנשה קדישמן. אם החמור היה יודע את כל מה שמתרחש, לאחרונה, בתוך המוזיאון בהקשר לחמורים, לבטח היה מוותר על עמדת הכבוד שנחל ומתפרץ פנימה כדי להיות חלק מהתערוכה המרשימה והכוללת ביותר שנאצרה, אי פעם, על החמור.

דוד גרשטיין חמור וחברים

נשמע אולי כנושא הזוי, אחרי הכול מה ניתן לומר או לספר על החיה הנקלה והטמאה הזו? אלא שתערוכת החמורים הדנה בדימויו ומהותו של החמור בתרבות המקומית והגלובאלית, כאן ושם, אז ועכשיו הינה תערוכה יוצאת דופן. רעיון, שיתכן ועשוי להישמע כדל תוכן, אך לא כאשר מדובר בציונה שמשי, שהגתה ואצרה את התערוכה המקיפה שפורשת את חיי החמור על גווניו השונים.פרופ’ שמשי, אמנית ישראלית העוסקת בתחומי יצירה ואמנות שונים, וגם בתכנים, מרימי גבה, שרק היא הייתה יכולה להגות וליישם אותם במלוא הדרם או “כיעורם” – כפי שהדברים מוצאים את ביטויים בעבודותיה או כפי שהם עשויים להיראות בעיני המתבונן בהם. זו לא התערוכה הראשונה בנושא החמורים ששמשי אצרה, הקדימה אותה התערוכה שהתקיימה במוזיאון גוטמן בתל אביב בשנת 2002 שהפנתה את תשומת הלב למהותיות הקונטרוברסיאלית של החמורים. כבר אז סף העניין המיוחד שהקהל מצא בתערוכת החמורים, השיח, הריגושים והתיאוריות שנבנו סביבה הובילו להארכתה עד למעלה משנה. עכשיו היא שבה במתכונת חדשה במוזיאון הנגב. מתאים לה לשמשי לעסוק בתכנים שאחרים לא חשבו עליהם, הסקרנות האינטלקטואלית שלה, הידע וההתמצאות בתחומים שונים, בין שהם אמנותיים, עיוניים, חברתיים או פוליטיים, הופכים כל תחום ונושא בו היא נוגעת או עוסקת למחקר מעמיק ורציני.

נשים ברצף.jpg1

התערוכה במוזיאון הנגב לא נותנת תשובות אלא מציבה עובדות ומעוררת שאלות. זו גדולתה של האוצרת שהשכילה, בתכונותיה וכישוריה העקביים, לעשות לנו את זה. נברה וליקטה מכל מקום ומקור, מכל תחום ופינה את הטקסטים, התמונות והעדויות שמלוות את דמותו הרב גונית של החמור. דברים שמעוררים לתהות, להציב שאלות ולהסיק מסקנות. או בקיצור- לחשוב.

אז מדוע מתאים לדון בחמורים כאן ומדוע עכשיו ? התשובות וההתייחסויות לשאלה שונות זו מזו ולבטח כל מי שיעמיק ימצא גם מענה הולם גם אם הוא שונה מדעתו האישית. מבחינה לאומית, בתקופה בה מתקיימות בחירות, ויתכן גם החלפת שלטון ומינוי “חמורים” חדשים שיצטרכו לעמוד במבחן ההנהגה וגם לשאת בעול. עול הביטחון והמטען החברתי הכבד, בדומה לחמור המשמש סמל כמי שמשכיל, ברצון או בכפייה, לשאת את הנטל הכבד והאחריות המצופה ממנו.

חמורים מגוייסים רצף

אז למה ומדוע ראוי החמור והאתון זוגתו, החיה שמנכסים לה תכונות אנושיות כמו גם תכונות נדירות של סיבולת פיזית ויכולות בלתי סבירות לשאת מטענים גדולים, פי שלש ממשקלם, להיות דמויות מרכזיות בתערוכה המקיפה?  החמורים אכן ראויים וזכאים, ולו בגלל נוכחותם העקבית, לאורכה של ההיסטוריה, בחיי האדם והסביבה, בסיפורי אגדות וחיי היומיום. בגלל נוחכותם המאולצת, בסיטואציות הזויות, אמיתיות, דרמטיות וטרגיות. בגלל תרומתם ונוכחותם המאסיבית בתרבויות ואמנויות גלובליות ובגלל היותם הדוגמנים האולטימטיביים בהווי החיים המקיפים אותנו. כיום כאשר דנים בסוגיית ההבנות החברתיות, האנושיות והפוליטיות, מתאים גם לדון בתולדותיו ומהותו של החמור שעשה היסטוריה. בעל החיים שנכנס לכתובים, לספרות ואמנות, לסיפורי דתות, אגדות, פתגמים ומשלים. החמור העקשן, אך גם סבלן, חיית המחמד החביבה והצנועה אך גם מוכה ונסקלת, קורבן לאלימות פיזית ומילולית, שסופג חבטות ולטיפות, חווה פיוסים ועימותים, חגיגות ודרמות. הגיבור הנזנח שנלחם , קם וגם נפל על הגנת המולדת, ומה לא ? אכן, אין ראוי ממנו להיות מוצג במוזיאון.

התערוכה חושפת היבטים שונים במעמדם ומקומם של החמורים בבניית הארץ, ייבוש ביצות, סלילת כבישים ובאירועים משמעותיים, בתולדותינו, שתועדו במספר רב של ציורים, ביניהם החמור הגנדרן, חמור טיפת חלב, החמור המטיף או חמור השקיים שנושא על גבו, בשתי קופסאות קרטון, ילדים לבית ספר, ועוד כהנה וכהנה ציורים, רישומים ופסלים של אמנים שרקמו, בדרכם, את החיים המקומיים.

131 פעמים מוזכר החמור בתנ”כ, הרבה יותר מאשר כל בעל חיים אחר, שהוגדר באין סוף תארים שליליים ומעט חיוביים, בעוד שבתרבויות לא יהודיות נחשב כחיה אצילה ונערצת. לחמור עבר ועתיד מזהירים, הוא זכה להיות נוכח בהולדת  ישו, באורווה שבבית לחם, להרכיבו על גבו במסעו לירושלים. לא ברור מה צפוי לו בעתיד אך אם תתממשנה הנבואות יזכה, כל מי שמאמין, לראות את המשיח רוכב על גבו של חמור לבן.

מצגת ציורים

במקביל ל-160 צילומי חמורים באירועים היסטוריים שונים, מוצגים בתערוכה  איורים של 14מעצבים שבחרו משפט תנ”כי, שהלהיב את דמיונם ותורגם על ידם לאמירה מצוירת. מוקרן בתערוכה גם רצף של תמונות במצגת שמתעדת את תולדות ציור החמורים על ידי ציירים ישראלים ותיקים ועל ידי דור חדש של אמנים, יהודים וערבים שהתאהבו בחמורים. מצגת אחרת מתעדת עשרות ציורים, של גדולי הציירים, המוצגים במוזיאונים מובילים ברחבי העולם.

בנוסף מוקרן בתערוכה הסרט “זמן חמור”, סרט יוצא דופן שביים וצילם יכין הירש שמתעד בתצלומים חד פעמיים ובהסברים מרתקים את כל מה שמאפיין את עולמם של החמורים יותר מאשר בעולמו של כל בעל חיים אחר. הסרט מציג ציירים שציירו מול המצלמה את החמורים שלהם, ביניהם מנשק’ה קדישמן, רחל שביט, רפי לביא, דן קדר, דני קרוון, יאיר גרבוז יגאל תומרקין ואחרים. הסרט משקף את השובבות הילדותית של החמורים ואת האנרגיות החיוביות של החמור שתוך כדי אכילה מכסח עשבים וגם מזבל את השטחים. קטע מרשים מתמקד בנחום גוטמן, הצייר והסופר שהסב את דמותו של החמור לגיבור תרבות בעל אופי ודעות משלו, וביטא את ייחודם והאנשתם של החמורים בספרים שכתב ובציורים שעיטרו אותם. קטע מרתק אחר מציג את מקומם של החמורים בחברה הבדואית כ”טרקטורים” חרוצים שעושים עבודות חקלאות ובנייה אך גם כ”מוניות” שמסיעות, שנים על שנים, תלמידים לבית הספר. ולסיום מציג הירש את החמור כחיה חביבה וידידותית בחוות ליטוף או כחיה פגועה במקלט/מחסה, שמקבלת טיפול רפואי של VIP בגן-יאשיה, בחסותה של לוסי פנסום.

    כל מי שיבקר בתערוכה המוצגת עד 30.5.1015, לבטח ישתכנע שניתן לשנות דעות קדומות על חמורים. בשבילי, למשל, החמור ולא האריה הוא מלך החיות. בכל מקרה ראוי להפוך את המילה “חמור” מקללה למחמאה.

חיי חמור  רצף

ואכן, “החמור היה כאן הרבה לפנינו ויהיה גם אחרינו, כפי שכתבה שמשי בהקדמה לתערוכה, “תולדותיו כסמל מקומי, ידעו עליות ומורדות כשם שאנו, החיים כאן, עברנו, עוברים ונעבור אינספור טלטלות תרבותיות ביחסי אדם-זמן-מקום”.

 

חזרה לחדשות ועדכונים

אני רוצה להשאיר פרטים ושיצרו איתי קשר