בין עצי האורן במושב הוותיק בדרך לירושלים הזמן עדיין מתנהל לאיטו. מבט על הבתים בחלק הוותיק של המושב נותן לך הרגשה שנעצרת היכן שהוא בראשית שנות השישים. בתים מכוסי “שפריץ” צבוע לבן, קשתות מעטרות את הפתחים, משעולים מרוצפי אבן בין עצי האורן. את אחד הבתים המרווחים האלה הוזמנה לעצב מעצבת הפנים אסתי דינור, מבלי לשנות את המבנה הארכיטקטוני, שכן הבית רק הושכר מבעליו לטווח ארוך. “על פי התפיסה שלי, בבית שמתוחזק בצורה טובה ובעל אלמנטים ישנים ומיוחדים, עדיף לשדרג ולהבליט את הישן במקום להחליף לחדש”
זוג בזוגיות חדשה, הגיע לשואבה עם שלושת ילדיהם מנישואיהם הקודמים, כדי להתגורר במושב הפסטורלי. האישה גרה בו קודם לכן, והכירה את המקום, הסביבה והאווירה. לכן, האתגר היה לעצב בית המחבר בין שתי משפחות בעלות אורח חיים ותפיסות עולם שונות. אתגר נוסף היה היותו של הבית מיועד לשכירות, למרות שברור היה שמדובר בטווח זמן ארוך. “החשש המלווה אותי, כאשר אני מוזמנת לעצב בית בשכירות, הוא הקושי להתגבר על פגמים והתיישנות המבנה, מבלי לערוך בו שיפוץ מסיבי”, אומרת מעצבת הפנים אסתי דינור. “הבית שמצאתי כאן היווה אמנם אתגר לא פשוט, אבל בו בזמן גם נתן את ההשראה”.
בגלל הטופוגרפיה ההררית, ובמקום לפלס את המבנה על גבי טרסה, בחר מי שבנה אותו להשאיר בו שני מפלסים בהפרש של כ-80 ס”מ. המטבח, פינת האוכל וחדר אחד נמצאים במפלס הכניסה. מצד אחד של המפלס יורדים לחדר המגורים, ומצידו האחר לשלוש חדרי השינה וחדר המשחקים לילדים. ריצוף טרצו פשוט אך עם אגרגטים יפים של פלחי שיש נשאר כמעט בלתי נגוע. גם קשתות העץ בחלונות ביקשו ממש שלא לגעת בהם. לצביעת כמה מהקירות נבחרו שני גוונים של אפור – כחול המעניקים עומק ופרספקטיבה למראה החדר השקוע.
פרטי הריהוט שנבחרו, כמו גם השטיחים וגופי התאורה, משלימים את מראהו של בית האבן הוותיק. כל גופי התאורה נרכשו בשוק הפשפשים. חלקם היו בעבר מנורות של לולים, חלקם פנסים של אניות, ואחרים היו תנורים או פרוז’קטורים של במה. שתי ספות עור חום שוות בגדלן הוצבו במרכז חדר המגורים מול אח העצים, ואת מקום שולחן הקפה ממלא ארגז עץ כבד. שתי עבודות האמנות הן של פולי מקס, אמן מעניין ומבטיח שעלה לארץ מבלרוס.
בעלת הבית נדלקה על עבודות הריהוט של הנגר האמן אלון דודו, ורכשה לא פחות מחמש מהן – קונסולה בכניסה ומראה בעלת מסגרת חרוצה מעליה, מזנון לכלים בפינת האוכל עם דלתות זכוכית מחוסמת ברשת בסגנון רטרו,
שידה באלומיניום למבואת חדר השינה, ומראה בעלת מסגרת משובצת עץ צבעוני. “אלון מחובר לחומרים שהוא עובד איתם: בעיקר עץ, אך גם פלדה, אלומיניום, נחושת, עור וזכוכית משוריינת, ומוציא מהם את השפה הייחודית
של כל חומר”, אומרת אסתי דינור. “לעתים הוא פוגע בכוונה בחומר ואף מתייחס ל-wabi-sabi, “השלמות שבחוסר השלמות”, ובכך אנו מדברים באותה שפה. רבים מעקרונות העיצוב המנחים אותי, שאובים גם הם מהתרבות היפנית העתיקה, בה אני מוצאת ערכים טהורים של יופי, אסתטיקה ושקט המהדהדים בי. סגנון ה-Wabi Sabi, שמקורו במסורת האסתטית של הזן בודהיזם מהמאה ה-17 ביפן, הוא מיצוי של כל האיכויות אותן אני מעבירה בעבודותיי: פשטות, שימוש בחומרים טבעיים וא-סימטריה. בתים וחפצים שעקבות הזמן ניכרים בהם ומייפים אותם, כשהם מספרים את סיפור בעליהם. סגנון ה- Wabi Sabi הוא מסתורי, לא מוגדר וחמקמק, ונשען על היותם של הדברים בני חלוף, צנועים, פשוטים, מהוהים, לא מושלמים ומתכלים. או כפי שאמר הזמר ליאונרד כהן, שחי כנזיר בודהיסטי לאורך שנים: “יש סדק בכל דבר, כך האור נכנס פנימה”.
הבית כולל את חדר ההורים, שני חדרי ילדים (חדר אחד לילד בן 11 ואחד לתאומים בני 11), וחדר משחקים משותף לילדים, המאובזר במחשב ומשחקי גיימינג. בנוסף, הוא מכיל סלון, פינת אוכל, ומטבח ומבואה. אמנם מדובר בבית חד קומתי עם גג שטוח, אך המבואה והמטבח מוגבהים, כדי להתמודד עם המדרון הירושלמי והפרשי הגבהים. אל הבית יורדים ממפלס הרחוב דרך הגינה הירושלמית המעוטרת בגדרות אבן ועצי אורן. במפלס הכניסה לבית ניצבים המטבח ופינת אוכל, וחדר צדדי קטן המשמש לעבודה או לאורחים. מצדו האחד של המפלס תוכננה ירידה לסלון ומצדו השני ירידה לחדרי השינה. בעזרת חצי המפלס שתוכנן, מתמודד המבנה הגדול עם האתגר של מיקומו בתוך המדרון.
אלמנט ייחודי נוסף בבית, הוא השימוש בקשתות בחלונות הסלון, בעל ההוויה המאוד ירושלמית, בשילוב אח מלבני מרשים המשלים את האווירה החמימה. המחשבה הראשונה הייתה להחליף את הריצוף והאמבטיה, אך בגלל שהדירה מושכרת, המלצתה של אסתי דינור הייתה להשקיע יותר בריהוט. “על פי התפיסה שלי, בבית שמתוחזק בצורה טובה ובעל אלמנטים ישנים ומיוחדים, עדיף לשדרג ולהבליט את הישן במקום להחליף לחדש”, אומרת אסתי דינור. “למשל, הייתה בבית רצפת טרצו מאוד מרשימה עם אגרגטים יפים ובהירים, וכל מה שהיה צריך זה לנקות וללטש, במקום להחליף לפרקט. אם בית נבנה טוב עם חומרי בנייה טובים, עדיף להשקיע כדי להביא את הישן לרמת גימור טובה, במקום להחליף בפריטים חדשים וזולים כמו פרקט למינציה. גם בנוגע לקשתות, העדפנו לעבוד על מסגרות העץ הקיימות ולייפות אותן, מאשר להחליף למסגרות אלומיניום חדשות אבל בלי “אופי”…”. ועוד מבט אחד על חדר הילדים וחדר המשחקים, כדי להיווכח שניתן להשלים את התמונה גם באמצעים פשוטים יותר, אך לא פחות מוקפדים. ומבט אחרון של פרידה מפינת האוכל במטבח ומן השולחן הקטן עם הכיסאות הצבעוניים העומדים בפתח הבית.
צילום: איתי אבירן
