‘התרת נדרים’ – הפואמה ה-7 של מיכאל וולפה לתזמורת גדולה
הפואמה נערכה במיוחד לכבוד התזמורת הפילהרמונית הישראלית והמנצח הצעיר עומר ולבר, ותוצג בבכורה עולמית
דימוי באדיבות: איציק מרום
“כֻּלָּם מֻתָּרִים לָךְ, כֻּלָּם שְׁרוּיִים לָךְ, כֻּלָּם מְחוּלִים לָךְ, כְּשֵׁם שֶׁאֲנַחְנוּ מַתִּירִים לָךְ בְּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה, כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִים מִבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, וְכָל הַקְּלָלות יִתְהַפְּכוּ עָלֵינוּ לְטובָה וְלִבְרָכָה כְּדִכְתִיב וַיַּהֲפךְ ה’ אֱלהֶיךָ לְךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה’ אֱלהֶיךָ” – מתוך סדר התרת נדרים.
לאחר מספר שנות כתיבה, השלים המלחין מיכאל וולפה את הפואמה השביעית שלו לתזמורת, תחתה שם ‘התרת נדרים’. התרת הנדרים, הנזכרת בעיקר בהקשר של ערב ראש השנה ותפילת ערב יום הכיפורים, מסמלת עבורו תהליך של שחרור מכבלים מודעים ולא מודעים. תוך כדי כתיבת היצירה ביקש וולפה להשתחרר מכבלי עברו, תוך שהוא יוצר מעין אלבום בסגנון רוק סימפוני מתקדם (Progressive), מעין סיפור בצלילים.
רעיונות מילוליים רבים, זיכרונות עובדתיים ומדומיינים, וקורות משפחתו הקרובה והרחוקה, הולידו סקיצות מוסיקליות רבות, אשר העסיקו אותו במשך חודשים רבים, עד שזכה להארה והשלים את נוסחה הסופי של היצירה. במרכזה עומד רעיון המסע בזמן ובזיכרון הקולקטיבי הבין דורי, רעיון שנולד מקריאת הקומדיה האלוהית של דאנטה אלגיירי. כמו בקומדיה, כשהגיבור קם יום אחד באמצע חייו אל המסע: “Nel mezzo del cammin di nostra vita”, או בתרגומו של זאב ז’בוטינסקי: “בַּיּוֹם הַהוּא, אֶמְצַע שְׁבִיל יָמֵינוּ”.
מיכאל וולפה, באמצע שביל חייו, מצא עצמו קורא את ספרו של דאנטה ושוקע במחשבות ובזיכרונות שהולידו מעין יומן מילולי וקולי, יומן של רישומים אקראיים, מתוכם נולדה היצירה ‘התרת נדרים’. זהו כאמור מעין אלבום שירים, או אסופת סיפורים קצרים, שלא הצליחו להתגבש לכדי ביטוי מילולי והפכו למוסיקה. שבעה פרקים קצרים וקודה, המתפתחים זה מתוך זה, או זה בניגוד לזה, כחלום רפאים הטורף את שנתו, עד ליקיצה המיוחלת.
זו אחת היצירות הראשונות של וולפה שאינה עוסקת במוצהר בחומרים ישראליים. הפורטרט המוסיקלי של וולפה מעלה באוב דמויות מן העבר של משפחתו הקרובה והרחוקה – המלחין פליקס מנדלסון, המשורר היינריך היינה, המלחין שטפן וולפה, קרוב משפחה רחוק מצד אביו, שטפן צוייג והצייר פליקס נוסבאום, קרוב משפחה רחוק מצד אימו. כך, בנוסף לקומדיה של דאנטה, עולים בדימיונו של היוצר דימויים מספרו של שטפן צוייג ‘העולם של אתמול’, מציורו האחרון של בן הדוד של סבו של מיכאל, שנספה בשואה, בו רוקדים שלדים על העולם הישן שנחרב, ומשירים מלאי להט ואמונה בעולם חדש וטוב העתיד לבוא בשיריו העבריים של המלחין שטפן וולפה, שירים אשר חוברו בתקופת שהותו בארץ. מן המסע המוסיקלי הטעון הזה יוצא וולפה אל סיומה של היצירה, במה שהוא מקווה שמהווה סגנון אחר, חדש יותר, נקי במידת מה מהעבר, ישות שנולדה מהתרת הנדרים.
פרופסור מיכאל וולפה הוא מוזיקאי יוצר ואיש חינוך, חבר בקיבוץ שדה-בוקר למעלה משלושים שנה. הוא מכהן כראש החוג לתורת המוסיקה, קומפוזיציה וניצוח באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, ומלמד מוזיקה במספר מקומות נוספים. הוא השלים עבודת דוקטורט המוקדשת לסימפוניה הבריטית במחצית השנייה של המאה העשרים, וכותב מאמרים על מגוון נרחב של נושאים, ביניהם המוסיקה האמנותית בישראל, תולדות הזמר העברי, חינוך מוסיקאלי ועוד.
כיוצר, עוסק וולפה בפיתוח סגנון ניאו-רומנטי המחבר בין מזרח ומערב, תוך שימת דגש על הקו המלודי בהשפעת מנגינות עממיות ושירים עבריים. מקום מיוחד תופסות יצירותיו הקאמריות ויצירותיו לכלים סלוניים ולתזמורת, אשר זכו להכרה מיוחדת ולמספר ניכר של ביצועים והקלטות בארץ ובעולם.
וולפה ייסד מספר פסטיבלים בארץ ובחו”ל ובחלקם הוא משמש כמנהל המוסיקלי, ביניהם ‘צלילים במדבר’ בשדה-בוקר. בשנת 2009 הוענק לו פרס אקו”ם על מפעל חיים בתחום המוסיקה הקונצרטית. בשנת 2010 הוענק לו פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה מטעם עיריית תל-אביב. בספטמבר 2013, זכה וולפה בפעם השנייה בפרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים.
תאריכי הבכורות של הפואמה –
חיפה 27/1 I ירושלים 1/2 I תל אביב 2/2
