הקוראים הטובים ביותר שפגשתי בחיי הם ילדים. קוראים בתום של ילד והולכים בעקבות לבם. אם ספר אינו מוצא חן בעיניהם, הם מעיפים אותו מעליהם בלא רחמים ולא שופטים אותו לפי מוסכמות והמלצות המבוגרים. הילד אינו מביא לקריאה את גילו, הוא מביא את עולמו, תבונתו ואישיותו. הוא קורא “נקי”. לא אחת פגשתי ילדים שידעו להסביר לי דברים על ספרַי ועל ספרי אחרים, טוב יותר משהצלחתי אני להסביר לעצמי.
בעוד אנו המבוגרים מחפשים אחרי ההתרשמות הראשונית, פרשנות מנומקת ושכלתנית, הילד מדבר מתוך תחושת בטן, הקולעת לרוב כחץ שלוח ללב לבו של הסיפור. נערה בדואית בבית ספר תיכון מעורב של בני קיבוצים, מושבים ובני יישובים בדואים בדרום, ניגשה אלי בתום מפגש וביקשה לשאול ביחידות: “תמיד כשאני קוראת ספר, אני חושבת על עצמי. האם משהו לא בסדר אתי?” הבטתי בעיניה בפליאה ועניתי: “את הקורא האידאלי. כל סופר היה מאחל לעצמו קורא כמוך. הרי בשביל זה הספר קיים, שכל אדם יקרא בו את עצמו”.
נערה כבת שתים עשרה אמרה באחד המפגשים בהקשר לנושא שעלה: “יש דברים שהמבוגרים כבר לא רואים ואילו אנחנו הילדים רואים”. כמה חוכמה במשפט אחד!
במפגש בספריה עם ילדי כתה ו’, ילד אחד הצביע ואמר: “כל הספרים שאנו קוראים” – סימן באצבעו על הספרים שמסביב – “יש להם גיבורים ולגיבורים יש רגשות. בספרים שלך הרגשות הם הגיבורים”. עד לאותו רגע לא חשבתי על כך. וילד אחר הוסיף אחריו: “לצפור הנפש יש אין סוף גיבורים, כי יש אין סוף קוראים וכל קורא הוא הגיבור”. תגובה דומה לזו שמעתי מפי נער במנצ’סטר, ללמדך שאין גבולות למחשבות.
על הספר “אליס בארץ הפלאות” מאת לואיס קרול (שמו הספרותי של צ’ארלס דודג’סון, שהיה במקצועו מרצה למתמטיקה באוקספורד) כתבו פרשנים שזהו ספר ארוטי. בעיני זוהי פרשנות שגם את פלפוליה המנומקים ביותר אני מתקשה לקבל, פרשנות המסתמכת על תורתו של פרויד, תת המודע וסימבולים ארוטיים כביכול שישנם בספר. ואילו אני מחזיקה בדעה שזוהי פרשנות פשטנית ש”לא מחזיקה מים”, המתיימרת להיות פיקנטית וכביכול משכילה. בידי חוברת צילומים שצילם קרול לואיס – שהיה גם צלם מחונן – את אליס ואחותה. בצילומים ניתן לראות את ההשתקפות של תום הילדוּת, עם יופי ולבוש צנוע עד כדי פוריטניות ברוח התקופה האליזבטנית. הילדים קוראים ונהנים משפע ההמצאות, המוזרויות, הדמיון והדמויות שבספר, ואילו המבוגרים מחפשים את מה שיש בו, אבל לא אחת גם את מה שאין בו.
ספרות לכל גיל היא ספרות שהילד קורא אותה מבלי שקרא עליה. ואילו המבוגר נושא עמו את שכרון השיפוט. על סוגת הספרים לכל גיל נמנים גם הנסיך הקטן, העץ הנדיב, ג’ונתן ליווינגסטון השחף ועוד ספרים שבני כל הגילים וכל התרבויות והיבשות עשויים למצוא בהם את ההשתקפות של עצמם, לא לפי גילם, מוצאם או סביבתם.
אדם מבוגר הנושא עמו את ילדותו גם בבגרותו, יקרא ספרים ויתרגש כילד, אך כערך מוסף ידון אותם גם מנקודת ראות של בשלות ובגרות.
באחד מספרי הילדים שלי כתבתי: “אני ויואב מטיילים עכשיו./ מכנסיים קצרים / שרוולים מופשלים/ בלי נעליים/ בלי סנדלים/ סתם יחפים/ הולכים, מסתכלים./ ופתאום יואב נעמד ואומר: /בחיי, מה נעים לי אתך ללכת! / כי שנינו ביחד לא כמו איש וילד. / אתה קצת כמו ילד בתוך מבוגר,/ ואני מבוגר שבתוך ילד גר”.
נראה לי שכזהו גם הקורא האידיאלי: המבוגר הקורא כילד, והילד הקורא והוא בן בלי גיל.
