קיץ זו עונה נפלאה לפרידות. למה פרידות? גדלתי, בגרתי, אני בדרכי לכיתה א’. אני מרגישה בוגרת מאד. עסוקה בחגיגות סוף השנה ובעיקר במופע הפרידה שלנו מגן “רימון”. אני מאד מתרגשת. כולם מספרים לי כמה יהיה לי נפלא ומעניין בכיתה א. אני לא יודעת איך יהיה בבית הספר. תמי הגננת לא תהיה איתי, לא כל הילדים שהייתי איתם בכל הגנים יהיו איתי בכיתה שלי. כל ילד בגן שהולך לכתה א’ צריך לבחור 5 ילדים שהוא רוצה שיהיו בכיתה שלו. אמא אמרה לי שיש הרבה כיתות א’. לא קצת צפוף? צריך יהיה לקום מוקדם בבוקר להגיע לאוטובוס בזמן. לא יהיה לי זמן לשחק עם סומסום הכלבה שלי וגם לא לראות את הפרחים החדשים שפורחים כל עונה.
אל האוטובוס נאספים עוד ילדים מישובים אחרים. יהיה הרבה רעש והמורה המלווה בטח כל הזמן תבקש שיהיה שקט. בכיתה יש לוח גדול שחור, יש כסאות ושולחנות. ליד כל שולחן יושבים שני ילדים. עוד לא החלטתי על יד מי אני אשב. אני יודעת לכתוב, אני יודעת לקרוא ויודעת לצייר וליצור הרבה יצירות. בכתה א’ יש זמן לצייר? יש זמן ליצירות? הילדים ירעישו או יקשיבו למורה?
לפעמים אני חושבת שכדאי להשאר בגן. אני אוהבת את תמי הגננת, את המטפלות, את הילדים שהם חברים שלי, את החוג לתיאטרון ואת החוג למוסיקה. עכשיו אני צריכה להיפרד מהכסא שלי, מהארונית שלי, מהקולב שלי מפינת הבובות, מפינת הקפה, מפינת הבישול ומפינת המנוחה. שאלתי את אמא אם אני יכולה להישאר בגן שלי? אמא אמרה בחיוך: “עומר, להיפרד זה קצת עצוב אבל מחכות לך הפתעות חדשות”. “איזה הפתעות”? שאלתי. “תוכלי לקרוא את כל הספרים שאת אוהבת” אמא אמרה “תוכלי לכתוב לי מכתבים, לצייר ציורים בשעת ציור מיוחדת ועוד הפתעות שהמורה תכין לכם”. הסתכלתי על אמא, לא הייתי בטוחה שהיא צודקת. “אבא יהיו לי הפתעות בכתה א'”? שאלתי. אבא חייך “עומר ברור, שכחת את שיעורי החשבון ואת שיעורי ההתעמלות? טיולי טבע למדבר, ולכנרת? תכירי ציפורים, פרחים חדשים, עולמות רחוקים”..
פתאום הכל נשמע לי מסקרן וחדש. אולי כדאי ללכת לכתה א’. בבוקר הגעתי לגן מוכנה לחזרות של השיר והריקוד שאנחנו הבוגרים נרקוד לפני ההורים. אני כבר חושבת איזו שמלה אני אלבש. את הלבנה? או את שמלת הפרחים האדומים? נגמרו לי הסיפורים הגיע הזמן לומר שלום.
שלום מעומר שעולה לכיתה א’
