רוחניות ודתיות בחינוך
פרופ’ ישעיהו תדמור, שהיה במשך שנים רבות מנהל בית הספר הריאלי בחיפה ואחר-כך ראש מכללת לוינסקי לחינוך, הוא כיום יו”ר “המועצה לרוח האדם בחינוך” (edu-council.org.il), גוף ציבורי שמטרתו להטות את החינוך בארץ אל עבר יסודותיו – משמעות, חווייתיות, אותנטיות, אחריות ואהבה. במאמרו זה הוא עוסק בנושא שמעטים מעיזים לגעת בו – רוחניות ודתיות בחינוך
מאת: פרופ’ ישעיהו תדמור
יש הנרתעים מן המושג “רוחניות”, אך לחינם. הרוחניות היא מושג-על, הוויית-על, מושג המכיל וחובק חוויות שונות בקרב בני אדם. יש מי שהחוויה הרוחנית עבורם היא פסגה אינטלקטואלית-פילוסופית, הארה של תובנה וגילוי אמת ויש מי שהחוויה הרוחנית עבורם היא פסגה אסתטית, אמנותית – יצירה פעילה של האמן היוצר או הנאה אצל המאזין, הקורא והצופה. חוויה זו מעניקה לו תחושה של התרוממות נפשית, תחושת כוליות; יש מי שאצלם הרוחניות מתבטאת באהבה בה מתמזגים להם גוף, רגש, נפש ורוח והיא חותרת למוחלט, לאלוהי. יש מי שהרוחניות מתבטאת אצלם בשיח מתחכך עם הזולת, שיח של אני-אתה, שיח עם בני אדם, עם אחרים – שיח אינטלקטואלי או שיח תוך כדי יצירה משותפת – המלווה בתחושה של שילוב, קבלה, נתינה ומלאות. יש מי שהרוחניות אצלם היא חוויה אקולוגית – התחברות לטבע, ליקום, לבריאה – המקנה תחושה של היות חלק אורגאני במציאות הקוסמית. לעומתם, יש מי שהחוויה הרוחנית היא עבורם חוויה דתית, שאף לה חוויות-משנה שונות: השגת האל, קרבה לאל ועבודתו.
רוחניות בחינוך היא “וקטור”, היינו, כוח המתבטא בכיוון כלשהו. משמעותה של רוחניות הינו חינוך לחיזוק הציר האנכי-וורטיקלי שבאדם; חינוך להתכוונות טרנסצנדנטלית, לאותה התכוונות המצויה באדם עצמו, באנושיותו. רוחניות בחינוך אין משמעה ניסיון להגדיר את הטרנסצנדנציה, כלומר את המציאות המטה-פיזית, זו שאיננה נתפסת בשכבה הרציונלית. “אינני יכול לדבר על האלוהים, אבל אני יכול לדבר אל האלוהים”, אמר בובר – רוחניות אינה תיאור האלוהים שכן פעולה זו נשגבת מבינתנו, אלא ספקולציה תיאולוגית. אנחנו יכולים לדבר אל האלוהים, לכמוה אליו, להאזין לקולו, להתכוון אל האלוהים שבתוכנו. במובן הזה, רוחניות ורליגיוזיות הן חלק מקלסתרון ההומניות, הן מבטאות את העצמת האנושיות.
רוחניות בחינוך פירושה, בנוסף לעיל, שאיפה לעיצוב חוויות תוך שילובם של המחשבה, הרגש, הגוף, הנפש והרוח. יש ברוחניות גם ממידת הענווה, “והצנע לכת עם אלוהיך” – רחישת כבוד לאלוהים, לבריאה, לרוח, לגיבורי הרוח וליצירות הרוח.
ניתן להוסיף לדבר על הדתיוּת מכיוון שאכן קיים ממד דתי בחינוך. משפט זה לבטח ירחיק ממני רבים ובכל זאת אטען: כמו הדת, נועד החינוך לעסוק בשאלות האדם; וכמו בדת – יש בחינוך וצריכים להיות בו מצבים של טרנסצנדנטליות, של התעלות האדם ושל כמיהה אל המוחלט, אל הנעלה, אל הספירה האלוהית, גם אם בקרב מורים ותלמידים יש הנרתעים ממושג הדתיוּת בהקשר החינוכי. אני בטוח שחלק מאתנו חווים מעת לעת את החוויה הזאת. אותה תחושה – שמי מאתנו שזכו לה בשיעור בכיתה או בטיול על פסגת הר גבוה, כאשר כמו הגיעו אל מדרגה אנושית גבוהה יותר, כשהתמזגו עם המציאות שמעליהם ובתוכם.
הפן הדתי בחינוך מתבהר גם מתוך כך שהחינוך והמורה הם ארכיטיפים, כמו אם ואב, רקיע, עננים ומים, מנהיג, כהן ושטן. כלומר – מושגים בעלי משמעות מטה-פיזית, סמלית והם נטועים במבנה רוח האדם. מורה והיחס אליו אינם כמו בשום מקצוע אחר. בבירור ניתן לומר כי ביחסי החינוך יש יסוד ראשוני, קמאי, רליגיוזי.
הפוטנציאל לרוחניות, כותב פרופ’ חנן אלכסנדר בספרו Spirituality and ethics in education, מצוי באדם, אלא שהוצאתו אל הפועל דורשת הדרכה, אימון ותרגול. אין לרוחניות תוכן מוגדר, אומר אלכסנדר, רוחניות היא מרחב פתוח שבו יכול אדם למצוא “זמן אחר, מקום שונה ודרך טובה יותר” לחייו. יכול אדם למצוא את הפשר שהוא מחפש ביחס ל”טוב” בתוך עצמו, דרך סולידריות והשתייכות חברתית, והוא יכול למוצאו בריטואל וביחסו לאלוהים. שילוב של שלוש הזיקות הללו יותר את “הרוחניות האינטליגנטית”. הציוויליזציה המודרנית כשלה ביכולתה להציע לבני אדם הנמקות סבירות לתכלית החיים ולטוב העליון שבהם וכך מתפתחים בה סובייקטיביזם ורלטיביזם קיצוניים, כותב אלכסנדר. על רקע זה, מתעוררת בקרב בני אדם בעשורים האחרונים כמיהה חדשה אל הרוחניות. אנחנו מחפשים את תכלית החיים מעבר לעצמי ומעבר לחברה, גם אם אנו מתקשים לנסח את הספירה שמעבר לניסיון היום-יומי.
כמו אלכסנדר, אני רואה את סימני הכמיהה לרוחניות, למיסטיות ולרליגיוזיות, אך למרבה הצער עדיין אינני מוצא אותה במערכת החינוך. היא איננה ניכרת בקרב תלמידים או הורים, ביחסם לבית הספר ולציפיותיהם ממנו. אדרבה, בולטות אצלם מגמות הפוכות. עד כה לא הפכה הרוחניות לכוח מניע בקרב המורים ויותר מזה, גם לא בקרב מורי המורים במכללות להוראה.
לפרטים נוספים לחץ כאן>>
