חברה וכלכלה

מה זאת אהבה? על מרקס, שפתיים ונייק
מה משותף לשפתיים סקסיות, חלומות על חופשה, איקאה ונייקי? ובכן, אלו תוצרי תרבות הקפיטליזם המאוחר, כפי שיגדירו הוגי תרבות כיום – תרבות בה מותגים, איברי גוף, חלקי פנטזיות, רצונות וצרכים הופכים לחלק מהגיון המערכת הכספית הקפטיליסטית

מאת: ד”ר אושי שהם קראוס

על סבא מרקס
אחת הטענות המייחדות הוגים פוסט-מודרניים בימינו היא שהמציאות הפכה פטישיסטית ושהגיון הקפיטליזם הצרכני השתלט גם על תחומים אחרים בחברה המערבית; אפילו על התחום הרומנטי והמיני. כדי להבין למה הכוונה נתחיל במושג הפטישיזם, מה שמחזיר אותנו חזרה לקרל מרקס. אבל בעצם, בואו נתחיל לפני מרקס: ‘פטישיו’ בפורטוגזית הוא קסם או הקסמות. במאה ה-18 התייחס מושג הפטישיזם לסגידה לחפצים; לאלילים של בני תרבויות לא אירופאיות. כך נדבק למונח ה”פטישיזם” מוני ה”עצם” או ה”חפץ” המאפיין אותו. במשמעות האנתרופולוגית הזו, פטישיזם הוא הקסמות של אנשים מחפץ והדבקה של תכונות עילאיות לו. מרקס לוקח את המושג הזה ומשתמש בו לצרכים אנתרופולוגיים – כלכליים. נתחיל בדוגמה!
נניח שפישלנו, אבל פישלנו בגדול, וכמו בתכנית סיטקום קלאסית, הפישול שלנו התניע שרשרת של אי-הבנות ומצבים שנסתיימו באסון משפחתי מעצבן. אנחנו עומדים מול הסיטואציה המזעזעת ואומרים לעצמינו משהו כמו “אנחנו עשינו את זה?” לא! לא יכול להיות! אם האסון הוא באמת גדול, אנחנו בכלל נוטים להכחיש רגשית את התרומה שלנו לסיטואציה הלא נעימה. אנחנו מתכחשים. ככה זה, אנחנו אומרים, זה פשוט מקרה. זה קרה. מזל.  גורל. וההתכחשות הזאת היא מה שעומד בבסיס השימוש של מרקס במושג פטישיזם. אנחנו, אומר מרקס, מייצרים את הווייה החברתית. חוקים, תקנות, מוצרים, כללים, אלילים ואפילו את אלוהים. כל אלה הם פרי יצרנותינו הפיזית, החברתית או הרוחנית, אבל חלק ממה שייצרנו נראה לנו לפעמים כל כך טבעי, כל כך ותיק, כל כך “כמו שהוא” שאנחנו פשוט לא קולטים שהוא יצירה של בני האדם. כמו אליליהם של אבותינו הפרימיטיביים. הם אלה שיצרו, חרטו, שייפו ועיצבו אותו – אבל מאמינים שיש בו משהו לא משלהם. אנחנו מסתכלים על חפץ או מושג שאנחנו, כחברה, יצרנו, ומתפלאים מהטבע המקסים, ממהות היקום, ומחוכמת הבריאה. אנחנו שוכחים שזה בעצם שלנו.

דוגמה לפטיש: הסחורה
שימו לב, זה קצת מופשט במבט ראשון: אני מסתכל על תיק עור. המחיר שלו הוא שש מאות שקלים. אני רוצה אותו. אני חושב על המחיר. אבל מה בעצם אני חושב על המחיר? ובכן, אם אני כבר טורח ומתעמק מעט בדבר המופשט הזה שנקרא “מחיר” בטח אחשוב משהו כמו “העור שווה לפחות שלוש מאות”. אני חושב בלי לחשוב על זה בכלל שלעור יש מה שנקרא מחיר טבעי.  עור הוא משהו ששווה משהו. לא? אבל מה גורם לשווי של העור? בטח העוריות שלו, לא? ובכן, מרקס יגיד שזה פטיש, שלעור אין מחיר טבעי. הוא יגיד שלעור יש מחיר בעבודה של החברה שייצרה אותו – מצאה אותו, צדה את בעל החיים, עיבדה ושיווקה. לעור יש ערך “אמיתי” רק כאשר אנחנו משתמשים בו. לערך זה מרקס קורא “ערך שימוש”. אבל מרגע שהבאנו את העור שפשטנו מבעל חיים אל השוק או אל בית החורשת והפכנו אותו לסחורה, אנחנו מתייחסים אליו כאל פטיש. בואו נעשה סדר ונסביר שוב. 

על ערך שימוש וערך חליפין
אני מגדל תפוחים בחצר. כשאני אוכל תפוח אני משתמש בערך השימוש שלו. ערך השימוש שלו הוא הטעם שלו והערכים התזונתיים שיש לו לגוף שלי, אבל כשאני מוכר אותו בשוק הוא מקבל ערך שוקי, ערך שמרקס קורא לו ערך חליפין. הערך שלו מפסיק להיות ערך שימוש והוא לא נמדד יותר במה שהוא נותן לנו, אלא, ביחסו לסחורות אחרות שמובאות לשוק, כך נוצר מנגנון מחירים. אנחנו מכירים מקרוב את המערכת הזאת: נניח שיש בשוק מאה תפוחים, אבל רק עשרה מנגואים, ולאחר משאים ומתנים שונים שמתנהלים בשוק נוצרת המשוואה הבאה: מנגו אחד שווה עשרה תפוחים. והנה: גם התפוח וגם המנגו הפכו לסחורות והחל מאותו רגע זהו ערכן, בלי תלות בערך השימוש שלהם, אלא ערכן במערכת חברתית מסחרית. עכשיו, נניח שהתחלנו להשתמש בכסף וקבענו שתפוח אחד שווה שקל. לפי היחס שלנו נקבע שמנגו שווה עשרה שקלים – והנה, יש לנו מחיר, כלומר, מערכת מופלאה שנוצרה ופועלת לפי כל מני כוחות שמחוצה לנו, אבל אנחנו שוכחים שמי שיוצר את השוק הוא אנחנו. זוהי הפטישיזציה של המחיר או של הסחורה. וזוהי אחת מאבני היסוד של מה שנקרא ההגיון של הקפיטליזם.

חצאיות מיני וגרבונים סקסיים
אנחנו הולכים לקנות ומקבלים את המחיר כמערכת טבעית שאינה קשורה ממש אלינו, בני האדם. המחיר והסחורות – כל שוק החליפין נקבע, לפי תפיסתינו, על ידי מערכת שהיא חיצונית לנו. אבל מה קורה כשערך השימוש – הדבר הכי טבעי נקבע גם הוא מבחוץ והופך לפטישיסטי? נסביר. ערך השימוש, ככה אמרנו בפסקה למעלה, מבטא את הצרכים שלנו והרצונות שלנו הטבעיים. ערך השימוש של המנגו הוא המתיקות שלו. ואולי אפשר להגיד בהשאלה שגם לאהבה יש ערך שימוש. היא מהנה אותנו, מרוממת את רוחינו, עונה לצרכים שלנו באינטימיות ואפילו מרימה את הדימוי העצמי שלנו. כנ”ל סקס, משיכה ויחסי מין. אבל מה שקורה, כך טוענים מבקרי תרבות בימינו, הוא שהפטישיזציה שאפיינה את המערכת של הסחורות גולשת למקומות הכי אינטימיים שלנו ובעצם מגיעה לתוך המקום האישי יותר של ערכי השימוש. הפילוסוף והסוציולוג ז’אן בודריאר, למשל, חושב שזה מה שקורה בימינו. הוא חושב ש”ההגיון של הקפיטליזם המוקדם”, כלומר, המערכת של ערכי חליפין סחורתיים של השוק זוחלת לתוך המערכת של ערכי השימוש, ובעצם אנחנו הופכים להיות מתוכנתים גם בתוך הרצונות והאיוויים הראשוניים שלנו. הרצון למין, המשיכה למישהי או למישהו מסוים הופכים למשיכה “כאילו טבעית” לאובייקטים שמייצרת מערכת התרבות שלנו. חלקי גוף מסוימים מקבלים משמעויות מיניות ומשפיעים עלינו כאילו באופן טבעי. כולנו מכירים את השפתיים הנשיות “החושניות” שבאות היישר משולחן המעצב, וצבועות באודם אדום לוהט. למה הן רומזות? האם נעלי עקב “סקסיים” מושכים באופן טבעי? בואו נחשוב. האם הזווית של הרגל? השפיץ של העקב? בהם יש משהו טבעי שקשור למשיכה? ותחתוני תחרה? המון דוגמאות, ולא במקרה רובן נשיות.

הגוף הנשי, בתרבות שלנו, הוא אחד מהקורבנות העיקריים לפטישיזציה. אז מה, זה מושך באופן טבעי? לנו נראה שזה פשוט מושך. אבל בודריאר, “הבן הממשיך” של מרקס, באספקט המסוים הזה, יגיד שלא, זה לא מושך מהטבע שלו. אין בתחתוני תחרה שחורים משהו באמת מושך. יש כאן פטישיזציה של הצרכים האינטימיים והמיניים שלנו. התרבות נכנסת לתוך הפסיכולוגיה שלנו ומלמדת אותנו מה “באמת צריך למשוך”. 

סמלים חברתיים, דימויים, טקסטים וסרטים מקבעים את הרצונות שלנו מראש וגורמים לנו לרצות דברים מסוימים ולחוות אותם כטבעיים. זו פטישיזציה. והגוף שלנו, כך יגידו סוציולוגים פוסט – מודרניים – הפך לסחורה. כמו שמתייחסים לסחורה ולרובד של ערכי שימוש, ככה מתייחסים גם לגוף ולנפש ולערכי שימוש. פרנואידי? לא! אנחנו לא חושבים שיש כאן קוסנפירציה אנושית. נוחי דנקנר ואהרון קסטרו לא יושבים בחדר סגור ומחליטים שגרבי רשת יהיו מהיום והלאה סקסיים. אז איך זה פועל?
נספר בהמשך.

ד”ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. הנה רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות – ועוד דבר: אתם מוזמנים להאזין לתכנית הרדיו השבועית שלו ‘קצה הקרחון על חברה וכלכלה’ ביום רביעי לאחר חדשות 12 ברשת א’ של קול ישראל.