התנ”ך מדבר אלינו

על תרומתה הייחודית של שיטת העיון בתנ”ך ב’דרך הסמל’
מאת: מאיר חרמון, מחבר הספר “סמלים בתנ”ך, עיון בתנ”ך בדרך הסמל”

מה הסיפור של הסמלים בתנ”ך? האם, מעבר להיותם גורם מעשיר וממחיש, המוסיף צבע וחיוניות במישור הספרותי – יש להם תפקיד גם במישור הרעיוני-חינוכי? האם, במידה וניווכח כי התנ”ך מכוון אותנו לראות בסמלים גורם חשוב בהבנת המסר שלו, נעיין בתנ”ך לא רק במישור השכלתני, אלא כמקום לחיפוש תובנות של ממש לחיינו?

חיות, עופות ועצים, קשת, מבול, נשר, מקלות יעקב ו’מחשוף הלבן’, ‘לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון’, הבהמות והלויתן מסיפור איוב; התנינים הגדולים מסיפור הבריאה ועוד. כאנשי תבונה מודרניים, האם אין הסמלים בבחינת חיסרון ופגם במאמץ התבוני של התנ”ך להפצת האמונה באל אחד? ואם כך, מדוע המקרא מלא וגדוש בסמלים? הבחנה בין ‘מיתולוגי’ לבין ‘מיתי’ תשרת אותנו בהבנת הנושא

1מיתיות – מענה לצורך ממשי, גם היום
כאנשי תרבות המערב וחניכי החשיבה היוונית הלוגית, ברור כי היסודות המיתולוגיים רחוקים מעולמנו. סיפורי מלחמות אלים, קנאות ושנאות – לא מתאימים לעולם החשיבה שלנו. לעומת זאת, היסודות המיתיים, הבאים לידי ביטוי בחשיבה סיפורית ולירית, בהחלט ‘מדברים’ אלינו. יתרה מזאת, נראה כי החשיבה הלוגית מצטיינת כשהיא מכוונת בעיקר אל עצמה, אל השכל. ואילו’ כשמדובר בחוויה מקיפה יותר הכוללת גם רגש, ערך אישי ואף הנעה לפעולה מעשית, הרי שלסיפוריות המיתית יש כח רב יותר ליצירת החיבור הנ”ל. גם אם לא נסכים כי החוויה הנובעת מתוך החשיפה ליסודות המיתיים עדיפה על החשיבה הלוגית – בוודאי שאין לבטלה כחסרת ערך.

פרופסור יחזקאל קויפמן ראה בשלילה את מציאותם של יסודות אלו במקרא והחשיבם כשרידים של השפעות מיתיות. קאסוטו ואחרים עמדו על הדמיון בין השמות ותארי הפעולה במקרא לבין כתבים במזרח הקדמון, עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה או לבטלה. החוקרים המקראיים בחנו את הדומה והמבדיל, כדי לעמוד על ייחוד המסר המקראי. ‘דרך הסמל’ פונה למגמה שונה, שניתן לכנותה כ’פוזיטיבית’. הטענה היא, כי שאלת המקור והסיבה להימצאות יסודות סמליים-מיתיים במקרא היא משנית. החשוב הוא, כי המקרא ממנף יסודות אלו לצרכי קידום המסרים הרעיוניים-חינוכיים שבו. כלומר, הסמלים ומטענם המיתי הם מרכיב קיים, והמקרא עושה בהם שימוש בונה. אין זו הנחה רעיונית, אלא מסקנה מפתיעה, שנחשפה מתוך מעקב מדוקדק אחר תיאור פעולת הסמלים בכתוב התנ”כי. ייחודו של המעקב הוא בהיפוך נקודת המבט: על פי רוב המיקוד הוא בסיפור, וניתוח הסוג והאופי של הסמלים בא לבחון את תרומתם למסגרת הסיפורית. ‘דרך הסמל’ מתמקדת בתפקיד הסמל, באופן המדויק בו מתוארת פעולתו ובוחנת האם מתוך כך נחשפת תובנה חדשה של סיפור המסגרת. המסקנה, כפי שאמרנו – מפתיעה.

גישה זו תואמת את משנתו של ארנסט קסירר, פילוסוף יהודי-גרמני בן המאה ה-19, אשר טבע את המושג “האדם המסמל” כממצה יותר מ”האדם התבוני”. התבוניות היא תכונת יסוד באדם ואילו יכולת הסימול הינה תכונה בכוח, שרק השימוש בה מאפשר הצבת יעדים רוחניים-ערכיים אליהם יכול האדם לשאוף – ולהגיע.

גילוי תובנות יתרחש רק מתוך אקטיביות
הסמל אינו טוען לכתר של נצחון שכלתני-לוגי, הוא אות המציע לאדם להיות אקטיבי בכדי לחשוף, לגלות ולמצוא. העיון בתנ”ך מתמקד בסמלים וחושף פרטים ותובנות חדשים בכתובים המוכרים. התובנות אינן בשדה העיון השכלי בלבד אלא מהוות תובנות יישומיות לחיים. בכך, הופך העיון בתנ”ך, לשילוב מרתק בין עיון שכלי לבין חוויה רגשית. הסמל הוא פתח שאין להמירו בהסברי-פרשנות חד-ערכיים וחד-מימדיים. כך לפחות לגבי סמלים ‘איכותיים’ מרובי משמעות.

כל אדם בכל גיל, מגדר או תרבות, יוכל למצוא מובנים ומשמעויות בהתאם לתחומי העניין והסקרנות שלו, שהרי מבעד לחלון ניתן לזהות נופים שונים, בהתאם לחיפוש העין והרוח. לטענת ‘דרך הסמל’, זהו אחד הגורמים לחיוניותו הנצחית של המסר התנ”כי. הסמל מאפשר איכות תמידית של התחדשות עכשווית והתנ”ך הרי זרוע סמלים.

השיטתיות שבעיון בסמלים
יתרה מכך, דרך העיון חושפת שיטתיות בהצגת התנ”ך את סמליו ולא מגמה כללית בעלמא. הסמלים פועלים כך: מישור הרובד הבסיסי; חיבור לנפש האדם; הצבעה לעבר מישור גבוה יותר; הצבת מערך של זוגות ניגודים; הדגשת התהליך שבסמל המשקף תהליך בכל אדם וההשלמה המפתיעה – הסמל עצמו מורה על היותו אמצעי בלבד ומסיים את תפקידו לפני שיהפוך למרכז העניין.

לדוגמא; התנינים הגדולים של סיפור הבריאה מצטיירים כאב-טיפוס למהות תפקיד הסמל, כמאפשר את עלייתו הרוחנית של האדם – מקיום ארצי לעבר קיום שמימי ואין זה המקום להרחיב, אך נציין כי זהו השם הפרטי היחיד בסיפור הבריאה וכי הפועל ‘ברא’ אשר נמצא בצמוד אליו, מתאר בנוסף רק את האדם ואת המרחב בו הוא נתון – שמים וארץ אשר משרטטים מתח קיומי הנוצר בין זוגות של ניגודים (ים-יבשה, זכר-נקבה, ראשית-אחרית, טוב ורע). או אז, מתוך מנעד המתח ניתן להצביע על תהליך המוצב כאתגר רוחני בפני האדם (סעודת הצדיקים לעתיד לבוא) וזוהי מהות תפקידם של הסמלים. היסוד המשלים הוא ב’פינוי השטח’: משמילאו התנינים-הסמליים את תפקידם המורה-מצביע, הם נעלמים (מודגש גם בפיוט של הקליר) בכדי להדגיש כי הסמל הוא אמצעי בלבד.

התיאור של יעקב (“במקלי עברתי” מול “ועתה הייתי”) מגלם עשרים שנה בהם עבר תהליך: מעוקב ובורח לבעל יוזמה ורכוש הקם להתעמת עם המתעמרים בו. בסיכום התהליך הוא מקבל הכרה המתאפיינת בשינוי שמו מיעקב לישראל. המקל, המככב בתיאור התהליך והינו אמצעי לצבירת הרכוש, מאפשר לכל אדם להתחבר למהות התהליך, לתובנותיו ולחקותו.

משה רבנו – המעקב אחר המטה בתיאור תהליך התפתחות מנהיגותו של משה פוקח עיניים. משה חושש להפעיל את כוח-ידו ומעקב מדוקדק אחר אזכורי המטה מורה, כי ההכוונה שהוא מקבל היא לעזיבת המטה ולשימוש ביד (“השליכהו מידך”). רק במכה התשיעית – מכת החושך, משה מבצע את ההוראה: “נטה ידך”. (מוזמנים לבדוק את הפרטים בתיאור המקראי, שעל פי רוב לא שמים לב לדיוק שבהם, או – לעיין בספרי). משה חוזר על יכולתו זו בים סוף וכן במלחמת עמלק. אפילו מעידתו במעמד הכאת הסלע נראית כעת באור אחר. (הוא נענש כי “לא האמנתם בי להקדישני” – המטה לא נעזב ברגע המכריע).

התנ”ך מדבר אלינו
לסיכום, כולנו יכולים להתחבר לתהליך אותו עבר משה – מתוך תובנות מקבילות בחיינו שלנו. בכך יש לסמלים בתנ”ך תפקיד יישומי של הצבעה בכיוון האתגר של העלאת חיינו לרמה רוחנית גבוהה יותר, אך לא לגבי מקלות ומטות בלבד ולא רק בסיפורי האבות ניתן להבחין בפעולה היישומית של הסמלים. תוכלו להשתמש בעקרונות הגישה ככלי עבודה מעשיים לעיון בכל פרקי התנ”ך.

שניים מקרא – ואחד תרגום
משנוכחנו כי התנ”ך מכוון בדקדקנות לראות דרך סמליו את שיקוף חיינו – הרי שמתבסס הרצון לעיין מחדש בתנ”ך ולמצוא בעצמנו תובנות הנוגעות לנו. לכל מחנך ברור כי זו הדרך לחבר חיבור אמיץ את הלומד לתובנות תלמודו. האם כך תחזור ההנחיה: ‘שנים מקרא ואחד תרגום/תלמוד’ להיות בפועל היחס המומלץ לעיון? מימוש המגמה בקרב ציבורים נרחבים יביא לשידוד מערכות מחודש ביצירת המכנה המשותף בין פלגי חברתנו.

אם התעוררה סקרנותכם הרי שתוכלו לעיין ביתר הרחבה במאמרים המלאים, לעקוב אחר הפרסומים המתחדשים באופן עקבי באתר ‘דרך הסמל’ ואף להצטרף לעמוד הפייסבוק.

______________________

מאיר חרמון הוא מחבר הספר “סמלים בתנ”ך, עיון בתנ”ך בדרך הסמל” (2012). הספר הנו הראשון בסדרה ועוסק בהדגמת הגישה באמצעות סמל יחיד “המקל-המטה”. את ההקדמה לספר כתב פרופ’ חננאל מאק, זוכה פרס ביאליק, 2012

חזרה לחדשות ועדכונים

אני רוצה להשאיר פרטים ושיצרו איתי קשר