ארגניה

למרביתנו אין את הכלים להצלחה חומרית…
מאת: ד"ר ברכה קליין תאיר

למרביתנו אין את הכלים להצליח בעולם רדוף השגיות חומרית, מעמדות והישרדות הכשירים. רובינו עיוורים מלראות את השפע הקיים בתוכנו וסביבנו. לכן אצל רובינו הסגידה לערכים גשמיים והמאבק על הדולר הנכסף נעשים ממקום של מחסור ותודעת מחסור נועלת חזק יותר את מנעול השער לאוקיינוס השפע.  "הצעצועים" המצביעים על סטאטוס, כבוד ועושר, לעולם אינם ממלאים את תחושת חוסר המשמעות הקיומית וכך הופכים חיינו למתסכלים, כואבים, משעממים, אפורים ורדודים.

 אבל…

כולנו באנו לעולם מצוידים בכל הכישרונות הדרושים לנו, כדי לפתוח את כספת האוצרות שאנחנו ולחוות שפע מסוג אחר. "נתתי לכם את הכישרון להבין ולגלות הכל בעולם" ("ספר הידע", 47/463). זהו הכישרון להתרחק מחוף אוקיינוס בטוח, להיכנס לעומקי הידע האינסופי ולגלות סודות התואמים לעוצמת התודעה שלנו, בכל תנועת שחייה. זהו כישרון תודעתי – מהותי, הדומה  לכישרון שיש לנץ עם עיני על, של דוב עם חוש ריח לקילומטרים, של דג עם חיישנים בצידי גופו  או של נחש עם יכולות סיסמוגרפיות. זהו כישרון אוטו-פואטי, הטבוע במהותנו כמערכות חיות (אמני השינוי והטרנספורמציה). זו חכמה (מודעות לתקנה הקיבוצית – מכלולית) שקיימת בנו והיא מאפשרת לנו להתחבר אל האמת ולחיות ממקום של חופש אמיתי.

על חשיבות מדעי השחיולוגיה

מסופר בפרופסור לאוקיינוגרפיה שיצא לסיור מחקר. באחת ההפסקות ניכנס לשיחה עם צוות המלחים ושאל אותם: "האם אתם יודעים את מדע הטבע עליה עומדות רגליכם"? ענו לו "לא". "אוקיינוגרפיה"? ענו לו "לא". "האם אתם יודעים אסטרונומיה"? ענו לו "לא". "האם אתם יודעים ביולוגיה"? ענו לו "לא". "האם אתם יודעים את מדע מזג האוויר הסובב אתכם מדי יום"? ענו לו "לא". "אז מה המשמעות הקיומית שלכם"? התריס כנגדם, "איזה בזבוז של חיים, אתם כלום לא יודעים. מה אתם שווים"? כעבור זמן, העיר אחד המלחים  בבהלה את הפרופסור משנתו ושאל אותו: "האם אתה יודע שחיולוגיה"? ענה לו לא. "ובכן פרופסור, איזה בזבוז של חיים. הספינה עלתה כעת על שרטון ותוך דקות היא שוקעת ואתה לא יודע לשחות"!

אדם יכול ללמוד את כל ה"לוגיות" שבעולם, אבל אם לא ילמד ל"שחות", במיוחד בעת הזאת, כל לימודיו יהיו לריק. יכולת "שחייה" לא נלמדת תוך קריאת ספרים. אדם יכול לכתוב ולקרוא ספרים על שחייה, הוא יכול להתווכח על ההיבטים העיוניים של השחייה (והאם לא כך רובינו לומדים)? אבל מה יועילו לו כל אלה אם יסרב להיכנס למים בעצמו? אדם הרוצה לצמוח ולהתחדש, חייב ללמוד ל"שחות" תוך כדי התנסות. אלא שתחילה עליו להעיז לקפוץ אל המים, אל תוך אוקיינוס התודעה והמחשבה האינסופיים, משום שהוא רוצה להיות יותר – לדעת יותר – להתחבר יותר – להשיג יותר.

אמר רבי נחמן מברסלב: "אל לאדם להסתפק במועט, אלא יבקש על כל צרכיו, מעלות הקדושה ותיקון נפשו השלם, אף שכעת רחוק מזה כמו שרחוק. ומשלו על זה משל: לעבד מצורע שאמר לו המלך: שאל ממני ככל העולה על רוחך. ביקש העבד קש מאורוות המלך, להתגרד בו ולהקל על ייסורי מחלתו, אמר לו המלך: שוטה שבעולם! הרי באפשרותי לרפא אותך כליל, ומה לך כי תשאל דבר קטן שכזה!"

החופש לא לדעת

עלינו לחקור לעומק ולהגדיר חסרונות משמעותיים כדי למגנט מילויים רלוונטיים כמו; רצון עז להפוך להיות בלתי נשכחים, להיות יוצאי דופן, ראויים לציון, משפיעים, משאירים חותם משמעותי. אנחנו חייבים להיות מוכנים להסיר את כל ההסתרות שמנעו מאתנו עד כה לינוק מהשפע. להיות עירומים ממשאות שאגרנו. לוותר על הלוחמנות שעלולה להטביע אותנו במערבולות המעברים מבעד לחורים שחורים. להלך על חוד התער ולהשיג אחדות הניגודים.

זהו תהליך למידה חדשני בו מתמחה מרכז "ארגניה", בו אף פיתחו מודלים וכלים חדשניים, התואמים למציאות החדשה לתוכה כולנו נכנסים: פיתוח ארגוני המחר החדשים וטיפוס לעבר הקומה ה- 100.

אין הכוונה בלמידה לקניית עוד ידע חיצוני או תיקון בעיות. ידע הוא דבר שונה מלמידה. ידע הוא צבירה, מסקנות ונוסחאות ואילו למידה שמטרתה ללמוד לדעת את עצמו, היא תנועה מתמדת, תנועה ללא מרכז, ללא התחלה וסוף. מטרתה להעצים את החופש להיות, החופש לאהוב והחופש לא לדעת. החופש לא לדעת נחשב לפרדוכסלי – כיצד ניתן ללמוד מתוך הלא לדעת? הכוונה ב"לא לדעת" היא שעלינו ללמוד לרוקן את "הספל" שלנו, ללמוד לבוא עם "תודעת טירון" (mushin) אל מפגש ההתנסות, ללמוד להתיר את הידוע. משמע, לבוא ללא שיפוטיות והזדהות, עם ראש של מתחיל, כי רק לראש של מתחיל יש אלטרנטיבות רבות ואילו בראשו של המומחה קיימות אלטרנטיבות מעטות בלבד. ביהדות אדם שמצליח להתיר את ידיעותיו נחשב לצנוע. כאשר האדם חי מתוך "החופש לא לדעת", הוא מסוגל להתקשר עם ה"אין" הקבלי – האינסוף הלא נודע, שהוא מקור כל המקורות. בבודהיזם טיבטי, למידה שכזאת היא המפתח לפיתוח תודעה גבוהה שיכולה להוביל את האדם להשיג אושר, מימוש עצמי והצלחות משמעותיות.

למידה פנימית

למידה פנימית מתארת דרך חיים (ולא השכלה או הדרכה). היא אינה ניתנת לרכישה מבחוץ ואין אחר יכול לעשות אותה. היא משהו שהאדם פשוט הווה – חווה. על כן המורה בלמידה פנימית הוא הקול הפנימי, קול ההשראה ולא מורה חיצוני. הוא רק צריך להיכנע לקיומו ולחדול מאשליותיו לגבי המציאות. כי כל משמעות הקיום שלו באה מתוכו ולא ממורה חיצוני לו. רק אם יצליח האדם להניח בצד את הצורך במרשם, בטכניקה או בייעוץ חיצוניים, הוא יהיה מסוגל לחקור את הווייתו, להקשיב ללבו ולהרחיב את "אדון בביתו". כי "עם מה שאיננו מוכנים להתמודד בתוכנו, נפגוש בגורלנו", טוען יונג. רק כאשר מוכן האדם לוותר על כך שילמדו אותו, הוא למד שהוא יודע לחיות, כי חיים כלולים בסיפור שלו.

בעוד שלמידה פורמלית היא אירוע, למידה פנימית מתרחשת בכל רגע, כי כל עוד חיים ופועלים, אז גם לומדים. "כל רגע של חיפוש הוא רגע של פגישה" ובכל רגע נכון האדם להתנסות, לחוות את הרגע כאילו זו פעם ראשונה, לקחת את הניסיון (מוטמע באדם) ולהציגו לעולם כל פעם אחרת, ליצור מתח יצירתי בכל רגע של חוויה בין עבר  – הווה –  עתיד, בין פנים לחוץ ובין תהליכים קרים לתהליכים חמים (כור היתוך). הפילוסוף ההודי קרישנמורטי אמר: "אני לומד על עצמי בכל רגע ורגע והאני שלי חי בצורה בלתי רגילה". לכן למידה פנימית היא דיאלוג עם האני שהיחיד בחר להיות (כדברי מיכאלאנג'לו – לגלות את הדמות החבויה בסלע). אין הכוונה לבחוש "במקל" ללא הרף בבוץ אשר בתחתית הבריכה (תת המודע), כי אז לא נתרום לטיהור המים. אלא להתבוננות שמובילה לטרנספורמציה. האדם נמצא כל הזמן בחשבון נפש.

למידה שכזאת מחייבת אותנו להיכנס עמוק לתוך תהליך שיש בו פירוק וסינתזה בדיוק כמו במשחק פאזל; התמונה עוצבה, אך אנחנו קיבלנו חלקים שעלינו ללמוד לחברם מחדש ולייצר בעצמנו את התמונה. האם זו תהיה אותה תמונה מקורית? ודאי שלא. התמונה המקורית היתה שורש ללא 'אני', ואילו התמונה החדשה היא שורש עם 'אני' שהתפתח, חקר, למד, צירף חלקים רדומים, נבחן וחצה חישוקי אש, עד שהשיג מהות חופשית. אם לא לומדים לקחים, לא מנתחים, לא מפרקים, לא מחברים, אי אפשר להשיג ממדים מושלמים.

בתהליך הלמידה הפנימית חמישה סימני קיום:

1. ארעיות –  החיים הנם זרימה בלתי פוסקת של אנרגיה. ואילו אנו בני האדם, פורסים זרם זה לפרוסות, מקפיאים אותן, מכנים אותן בשמות, ממיינים אותן ומייחסים להן תכונות ויחסים במרחב ובזמן. אך "המראיות" של עולם התופעות נמצא בתנועה מתמדת, ולפיכך לא יכול להיות מושא של הכרה יציבה, ודאית ומוחלטת68. אין לתופעות שום קיום מתמיד, אוטונומי ועצמי, אלא במסגרת התלות ההדדית של סיבה ומסובב, של זמניות, של זרימה. הבודהיזם מדבר על "ריקות" התופעות והכוונה היא, שהתופעות אומנם מופיעות, אבל הן אינן משקפות שום ישות קבועה. לתופעות אין קיום משלהן, מלבד מה שהאדם מעניק להן. התודעה צריכה להיות לכן כמו עננים שאינם שייכים לשמים, אלא רק צפים בהם. כמו מראה שהיא משקפת ולא משמרת. על כן, למידה היא היכולת לחיות בהווה תוך כדי זרימה. היא נוכחות ומודעות ללא פרספקטיבה דואלית של אובייקט – סובייקט.

 2. העדר "אני" דיאלקטי קבוע – למידה היא היכולת לאחד אפקטיבית בין "אני" לבין "אישיות". זהו תהליך דיאלקטי איסופי של התהוות שאין בו "אני" או "אישיות" קבועים. התפיסה המקובלת של עצמנו ושל העולם כיציבים דרושה לנו לחיים נורמליים. הבודהיזם אינו דורש מאתנו להיפטר ממנה, אלא להבין את מגבלותיה. העדר "אני" דיאלקטי קבוע, משחרר את האדם מאנוכיות, תאווה, כמיהה ושנאה והופך אותו לאדם ער.

3. סבל, כאב ותסכול – הסבל, הכאב והתסכול קיימים כתוצאה; מהבורות שלנו לגבי טבע המציאות וטבע  האדם, מכבלים שכובלים אותנו במוכר ומאשליות שמשמשות "עוגנים" ל"אישיות". על האדם בתהליך הלמידה, להכיר בבורותו, בכבליו ובאשליותיו כגורמים לסבל ולכאב ולהשתחרר מהם. אמנם הנטייה הטבעית שלנו אינה מקבלת בברכה סבל ובעיות. אך ככל שהאדם ירשה לעצמו להתנסות בכאב ובתסכול, ככל שהוא יראה אותם חלק מקיומו היומיומי, כן תגדל כמות האנרגיה שהוא ינקה, אנרגיה שתאפשר לו להגיע לצמיחה והתחדשות (מעז יצא מתוק). ההתקלפות ושחרור רוח האדם כואבת והיא דומה לאזמל שמבקע את "הצדפה" ומאפשר התחדשות, מאפשר זרימת אנרגיה חדשה. או כמו  שחליל ג'ובראן כתב בשירו, "כאבך הוא התבקעות המעטה הסוגר על הידיעה. כשם שגלעין הפרי נבקע למען ייחשף לבו לחמה, כך עליך לדעת כאב". זהו תהליך היזכרות במה ששכחנו, טוען סוקרטס על מהות הלמידה. סבל, כאב ותסכול הם הזדמנות פז שאנחנו מזמינים לעצמנו לגדילה מרוכזת, או לתודעה התגלותית גבוהה יותר כדברי קירקגור והרבי נחמן. בשעה כזו אנו פותחים את ליבנו לכוחות השראתיים ויצירתיים מבפנים.

4. שיקוף – יכולת שיקוף מבטאת אינטליגנציה רגשית. מאחר וכל מעשי האדם הלכה למעשה הם ביטוי (manifestation) לדרך החשיבה, האמונה וההרגשה, ביטוי לעולם הפנימי שלו, שום שינוי לא יכול לבוא על ידי תיקונים של המצב החיצוני. על מנת לתקן ולהעצים עשייה, יש לשקף כל הזמן את פנימיות האדם ולהביאו לתודעה גבוהה יותר. יש לשקף את תבניות החשיבה, את השקפת העולם, את הרגשות וההתנהגויות המועילים והמזיקים ולוודא, שהוא איננו נתקע בתבניות מתוך הרגל.

5. אומץ – האומץ להמציא-לאלתר, האומץ לפלרטט והאומץ לתת אמון ולהשתנות. אומץ מצמצם את הפער בין 'לדבר על' לבין 'לעשות את' בתהליך האבולוציה. אומץ מאפשר לשאול שאלות מניעות, ללמוד, לחקור, להשתנות ולהסתחרר כל הדרך לעבר הקומה ה- 100. אומץ מתאר אמונה ללא תנאי באני, ביכולת המנהיגות שבנו ובזה שנועדנו לגדולות גם אם איננו מושלמים. אמונה בחיים וביטחון שכל מה שקורה הוא לטובה. הבנה לצורך להיות צינור בידי הקוסמוס; להיות בעל משימה, לחיות חיים ראויים לציון, לחזור להיות שותף לבריאה, להיות בעל עוצמת השפעה.

לפרטים נוספים לחצו כאן>>

חזרה לחדשות ועדכונים