האנדרטה של הלינה
“נולדתי בוורשה וגדלתי באווירה פולנית,” מספרת הלינה אשכנזי – אנגלהרד, “כשהגרמנים נכנסו לוורשה היינו בלי לחם. באחד הלילות נפתחה מאפיה ומיד נוצר בפתחה תור עצום. עמדתי בתור אך אפילו לפני שהתקרבתי למאפיה נגמר הלחם. בלילה שלאחר מכן הגעתי מוקדם יותר אך שוב לא הצלחתי להשיג לחם. בלילה השלישי כבר תפסתי את מקומי בתור בשעה אחת בלילה. לקראת חמש בבוקר נפתחה המאפיה. הפעם הייתי מאוד קרובה והיה לי סיכוי מצוין להשיג לחם. פתאום הופיע נער שהכיר אותי. הוא היה מלווה בחייל גרמני. הנער הצביע עלי ואמר יודה! לא קיבלתי לחם; וכך נודע לי שאני כבר לא פולניה – אני יהודייה.”
בימים אלו יצא לאור ספרה השישי של הלינה – ‘היא לא ידעה את שמה’. בספר מספרת הלינה באהבה על גלריה שלמה של אנשים שסיפורו של כל אחד מהם מצמרר ומרגש.
דרך ארוכה עשתה הלינה מאז אותם ימים. חייה רצופים בסיפורים מרתקים אותם תיעדה במספר רב של ספרים שיצאו לאור בעברית ובפולנית. “הייתי ילדה,” מספרת הלינה, “כל הילדות והנעורים, התקופה הכי יפה בחיי אדם, חייתי בעוני ורעב, בשפל המדרגה. ככה זה היה עד שהתאוששתי וקמתי לתחייה.”
הכתיבה, מספרת הלינה, הייתה אחד הדברים שהצילו אותה.
בספרה מצליחה הלינה לקרב אותנו לדמויות שלה ולעורר הזדהות גדולה כמו למשל בסיפור ‘האפרוח שלי לילי’ בו מסופר על הילדה לילי שאיבדה את אמה וסירבה להתנחם. אביה הביא לה אפרוח קטן וביקש שתטפל בו. וכך מספרת הלינה “לילי לקחה את האפרוח, הצמידה אותו לפניה ונשקה לו. הוא היה קטן מאוד, נעים ועדין ולפתע לבה התמלא אהבה וחמימות כלפי היצור הקטן הזה. לילי טיפלה באפרוח במסירות ובאהבה, האכילה אותו, השקתה אותו ואפילו בנתה עבורו מיטה קטנה, כדי שיהיה לו חם. הוא ישן לידה ובבוקר הייתה מברכת אותו, כאילו היה תינוק קטן.” כמו בכל יתר סיפוריה מצליחה הלינה גם בסיפור הזה להעמיד את הקורא בפני דילמה קורעת לב, וכך ממשיך הסיפור “אנשי המושבה הסתכלו על התרנגולת והתלחשו: “אנחנו רעבים ויש כאן תרנגולת שמנה. זה לא בסדר. לילי הייתה מודאגת שרוצים לקחת ממנה את התרנגולת שלה. היא שמרה עליה יום ולילה.”
הלינה (ראפס ) אנגלהרד, בת מרים ויעקוב אשכנזי, נולדה כאמור בוורשה. אמא הייתה מורה ואביה היה אחד ממייסדים של ארגון “HIAS”. ארגון שעסק בהצלת יהודי אוקראינה שנפגעו בפוגרומים. הלינה התייתמה בגיל שנה מאביה וגדלה עם אמה. אך כמו רוב יהודי ורשה מצאה את עצמה בזמן מלחמת העולם השנייה בגטו וורשה. “נאבקתי במרד בגטו וורשה בתוך בתים בוערים. אחרי 12 יום תפסו אותנו, הביאו אותנו למיידנק. קפצתי מהרכבת.” מספרת הלינה “אמי נתנה לי כתובת של כומר. הצלחתי ליצור אתו קשר והוא נתן לי מסמכים מזויפים והציל אותי. במהלך אותם זמנים גרתי במנזר ובבית תמחוי לנשים מחוסרות בית.”
בתום המלחמה חזרה הלינה לפולין “חזרתי כדי למצוא את המשפחה,” מספרת הלינה, “אבל לא מצאתי אף אחד.”
הלינה נסעה לפריז ומשם בשנת 1949 עלתה לישראל. בספרה האחרון ‘היא לא ידעה את שמה’ מתייחסת הלינה גם לתקופה של אחרי השואה. להתמודדויות הקשות של האנשים ששרדו.
“חלק קטן מהסיפורים שאני מספרת בספר הם סיפורים ששמעתי על אנשים שלא הכרתי,” אומרת הלינה. “אבל רוב האנשים שאני מספרת עליהם בספר הם בני משפחתי או ידידיי. כתבתי את הספר כי רציתי להקים אנדרטה לזכרם.”
