חינוך-שכנגד
בסוף שנת 2011 גילה פרופ’ אילן גור-זאב , אחד הפילוסופים הישראלים החשובים של ימינו, כי הוא חולה בסרטן סופני, וזימן את כל חבריו ותלמידיו למפגש פרידה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. למחרת היום נפטר.
חודשים ספורים לפני פטירתו כתב גור-זאב מאמר לספר “חינוך – מהות ורוח“, שיצא לאחרונה בהוצאת מכון מופ”ת ובו 38 מאמרים העוסקים בשאלה: מהו בעצם חינוך? במאמר, שכותרתו “הפילוסופיה של החינוך והזימון ל’שיבה הביתה אל האין’, סיפר גור-זאב, בחשיפה נדירה, על ילדותו בשכונת חליסה שבוואדי רושמיה בחיפה וכיצד עיצבה זו את תפיסתו הפילוסופית-חינוכית, אותה הוא מכנה “חינוך-שכנגד”.
“…נולדתי ביום גשום במיוחד בחורף 1955 בוואדי חליסה שבחיפה שטופת השמש הציונית, שביקשה בכול כוחה להיות בה בעת הומניסטית ואף לחולל משמעות, ייעוד ומוצא שקט מזעקות השבר של אמהות ואבות, שאחרי שכבו האורות והשכנים עלו על יצועם, השתחררו מהם בפראיות בלתי-נשלטת הסודות הכמוסים, הטרגדיות המודחקות והזיכרונות מהילדים שנטרפו “שם”, לאחר שבשעות היום נרתמו כמעט-בהצלחה כוחות הנשמה למאמץ יצירתה של מראית-עין לנורמאליות כנקודת זינוק להתחדשות רוחנית לאומית, או למצער, להולדתם של צברים ולטיפוחם כבני אדם המסוגלים לשמור על שפיות הדעת, שלא לומר שותפים לכינונה של חברה מתוקנת. וכך, דרך משל, כבר מילדותי המוקדמת עלי הוטל להיות כנר גאוני או סופר חשוב במיוחד. בשום פנים ואופן לא ניתן היה להתפשר עם אמא שלי על פחות מזה. ההקשר לא היה אישי בלבד והוא פרש כנפיים לזירות חברתיות, ציבוריות והיסטוריות. לא שכחתי זאת גם כשהקמתי ואני בן ארבע עשרה, את מעוזי בית”ר בחיפה, בכפר אתא ובקרית מוצקין ולימדתי את ה”חניכים”, מה נורא, כי כל אחד מהם חייב לומר לעצמו או לעצמה: “אשמע לקול מפקדי כלקול מצפוני”… חליסה לא הייתה רק זירת עדות לנוכחות המחוקה של השכנים הערבים שעזבו בבהלה והשאירו חלומות על עתיד טוב יותר, פרימוסים, חרסינות צבעוניות ובתי אבן אבלים: לנו, לילדים, חליסה הייתה בה בעת גם ארץ השמש המלטפת, ואדי של עוני, פלאים ותקווה. הו, התקווה! חליסה הייתה שגרירות המתמסרת לייצוג ההבטחה ההומניסטית, שבתנאי “ניקיון” יש סיכוי להתקדמות הידע, המידות הטובות והאיזון הנפשי, הלאומי והאפיסטמולוגי. אם רק נהיה די אמיצים.
“…בשכונת העולים האשכנזים שזה עתה הגיעו מגיא ההריגה כדי לבחון את ההבטחה לחידוש החיים ואולי אף לחיים ראויים כשכחה אישית וכזיכרון לאומי, הייתה נוכחות עזה לנגוהות השמש ההומניסטית, על כל פנים עד לשקיעת החמה באופק המערב, שניתן היה להתפעל ממנה מהמרפסת הצופה אל הים התיכון ואל נמל חיפה העמלני. לאור המיוחד הזה שהמוקד שלו שוקע מדי ערב במערב הייתה נוכחות חיונית כל היום כולו, עד להיווצרות הסדקים בעמלנות האובססיבית ובסדר היום הצפוף של האנשים העניים והשבורים הללו, שהגיעו לוואדי חליסה כדי להעמיד במבחן את ההבטחה לשכחה, לאיזון בין כוחות החיים לזימוני השקט שבאיבוד לדעת ואולי אפילו לתקווה; תקווה לחיים. תקווה לחיים חדשים שבהם הסבל חסר הפשר והתכלית עוברים מטאמורפוזה לכדי חריגה מן הסתמיות ואולי אפילו הצלחה לחולל כאן התחלה חדשה, תחייה רוחנית וקוממיות לאומית האוצרת בחובה טרנסצנדנציה כאלטרנטיבה לגלותיות כייעוד מזה, ולהיספגות בדבריוּת גרידא, מזה. האור ההוא של ילדותי בחליסה של שנות החמישים כבר איננו בנמצא תחת השמים הפוסט-מטאפיזיים בשנת 2011.”
“…כיום החינוך כשאלה פתוחה אינו ממוקם עוד בלוקוס קבוע ומסוים. החינוך הראוי ממוקם תמיד בזירה זו או אחרת, אולם החינוך-שכנגד מודע לכך שייעודו הוא חניכה ראויה לקראת חיים באורחה לקראת הארוטיקה של נוודות-העד בין – לבין. ככזאת היא מהווה מופת לחיוניות החיים, לצמיחה שהִנה האחר לחלוטין לזימונים היריבים של “השיבה-הביתה”; רוגשת שמחה מאלתרת בצומת זמנים, חללים והשתאויות. תמיד בצומת או בחציית גבולות. מאלתרת-עד-אוהבת חיים.”
“החינוך-שכנגד שונה מהחינוך המנרמל כבר בכך שמלכתחילה אין לו “מקום”, קל וחומר שקץ מסעה של האורחה אינו ייעודו אלא אתגר שעליו מוטל עליו להתגבר. החינוך-שכנגד מתארע, והוא אינו “נמצא” בזירה מוגדרת בלבד. הוא אוטופי וככזה הנו התארעות בתנועה; התארעות שאינה אופקית בלבד, כמו ההצלחה ב”כוכב נולד” ואינה אנכית בלבד, כמו התפילה בדתות המונותאיסטיות, אינה קבועה ואינה ניתנת לניתוח, לפירוק, לביוּת ולמשטוּר בלתי-פרובלמטי – גם כאשר מצמצמים אותה לכדי אתגר הכלוא בזירה מוגדרת כגון הזירה הפרֶה-מודרנית, הזירה המודרנית או הזירה הפוסט-מודרניסטית.
“החינוך-שכנגד לעולם אינו מתפתח במקום מסוים ואין הוא צומח בשירותם של אינטרסים מוגדרים ושל גבולות נתונים. את אלה עליו לחצות בדרך לזירות האחרות שגם אותן יחצה, שגם מהן יחרוג, אך בעיקר עליו להכשיר את עצמו לקיום מתוך הסדקים שבגבולות, לאין-סופיות המסע בחלל שבין הזירות השונות, גבולותיהם התובעניים של יחסי הזמן-חלל המשתנים ואפשרויותיהם הייחודיות של מצבים היסטוריים, גופניים, מוסריים ורוחניים מגוונים ואף שונים בתכלית.
“…החינוך-שכנגד הוא אמירת “הן” רבתי לאהבת החיים, אחריות רליגיוזית כאוטופיה נגטיבית האפשרית אפילו בעידן מהירויות-העל, בינות לזירות השונות, למהירויות השונות, למרחבים הפרֶה-מודרניים, המודרניים והפוסט-מודרניים, ולנוכחויות הקדושה האלוהית, הקדושה שבהריגה ההומניסטית של האלוהים ולנוכחות גלות הקדושות כולן לטובת האקזיסטנציה של פני השטח והזימון ל”שיבה הביתה” אל האין לצלילי המוזיקה של האקסטזיס היורש את הפואזיס. בין הזירות, מתוך הסדקים ולנוכח האין-סופיות שהאנושות מהווה בה שאלה מכרעת ופירור קטון בכוכב נידח, תוך חציית גבולות ואהבת חיי האורחה ואלתור-התמיד מתפתח החינוך-שכנגד, צומח בענווה ובאהבה עצמית המתאפשרת מתוך אהבת החיים כתהום, כסכנה, כחיבוק, כיצירה, כאירוניה עצמית המודעת למשימתה האינסופית, הקדושה.”
לאתר הספר “חינוך – מהות ורוח“
את הספר ניתן לרכוש בחנות המקוונת של מכון מופ”ת
