דרך הסמל
בספרו “המקל-המטה” מדגים מאיר חרמון את גישתו החדשה והמרעננת לעיון בתנ”ך, מתוך בחינת הופעותיו השונות של סמל זה לאורך התנ”ך. הספר הוא הראשון בסדרת הספרים “סמלים בתנ”ך”, שתוסיף להדגים את הגישה מזוויות שונות ומגוונות
עיון של שנים באופן הפעולה של סמלים, הניב גישה רעננה לעיון בתנ”ך – “דרך הסמל”. האם עשויה גישה זו לתרום לניעור האבק מעל המגע עם התובנות שבתנ”ך? לפי פרופ’ חננאל מאק, שכתב את ההקדמה לספר, התשובה היא בהחלט כן: “גישה רעננה ומרתקת לעיון במקרא עולה מספרו של מאיר חרמון, המבוסס על קריאה ישירה של הכתובים כמות שהם, בלא תיווכם של קוראים שקדמו לו, תוך תשומת לב מרבית לפרטים מסוימים: חפצים, שמות, מילות מפתח ועוד”.
“במרכז מעייניו מציב הכותב יעד מגובש ומוגדר היטב: מעקב שיטתי אחר הופעתם ומהלכיהם של עצם או מילה בכל המקרא כולו, ופענוח המשמעות הסמלית הנודעת להם… הכל בגובה העיניים… מסתבר אפוא שהעיסוק הבלתי נדלה במקרא לאורך הדורות, לא נעל את שערי החידוש ואת פתחי הגישה החדשה והמרעננת הניכרת בספר שלפנינו”.
הספר “המקל-המטה” מדגים את פוריות הגישה, מתוך עיון בסמל יחיד זה בהופעותיו השונות בתנ”ך. המושג “סמל” נתפס ככוח מורה ומניע ולא רק כאמצעי ספרותי של קישוט והמחשה. בתור שכזה, השאלה המרכזית העולה היא: מה בא הסמל ללמדנו, באופן מעשי? עצם השינוי בזווית ההתבוננות הוא החידוש הטמון בגישה, והוא המתגלה כפורה ומרענן.
דוגמא טובה לגישה זו ניתן למצוא בקטע המופיע בספר, הנוגע בהתמודדות של משה רבנו עם תפקיד המנהיגות. מנקודת המבט העוקבת אחר אזכורי המטה, ניתן לראות תהליך התפתחות אצל משה. התהליך מתמקד בקטבים המנוגדים של שימוש במטה אל מול השימוש בידיו כמו גם השימוש בכלי כאמצעי, מול הוצאת הכוחות הפנימיים אל הפועל. בחמש המכות הראשונות משה כלל אינו המבצע. רק במכה הששית, השחין, משה ואהרן מצווים לקחת פיח מלוא חפניים ולזרוק השמימה. משה פועל לראשונה ואכן משתמש בידו, שהרי לא ניתן לזרוק עם מטה! במכות השביעית (ברד) והשמינית (ארבה) ההוראה מפורשת “נטה את ידך“, כלומר- המשך להשתמש בכוחותיך הפנימיים, אך משה עדיין מהסס ומסתמך על המטה. רק במכה התשיעית, החושך, משה פועל כפי שנצטווה “ויט משה את ידו“. ואכן כך המשיך לפעול גם בקריעת ים סוף.
למה הכוונה במונח “סמל”?
הדגש בספרו של חרמון אינו על סיווג והגדרת המונח סמל, אלא דווקא על אופן הפעולה שלו: כל מה שמעורר ומאותת לתשומת לב ומצביע אל עבר הבנה עמוקה יותר. מכיוון שהסמל בא על פי רוב על רקע ניגודו (אור-חושך, גבוה-נמוך, נשר-נחש) נוצרת באופן טבעי הצבעה על מתח שבין שני קטבים והעיון במשמעות הסמל מכוון לחיפוש תהליכים ומורכבויות ולא רק כהצבעה נקודתית חד-ערכית.
בנוסף, מסתבר שאחד מהמאפיינים המהותיים של הסמל הוא היותו אמצעי בלבד, שתפקידו מסתיים בעצם ההצבעה הערכית והחינוכית שלו. מעבר לכך – משמעותו הופכת לשלילית, ואף למסוכנת. דוגמאות לכך פזורות בין דפי הספר.
סמל וחינוך
יוצא שהעיסוק בפעולת הסמל מעלה תובנות ביחס לתהליכי התפתחות והעצמה, ובכך נוצרת למעשה קרקע פורייה לחינוך, בדרך של גילוי חוויתי. הכוונה לא רק למחנכים ולתלמידים במערכות החינוך השונות, אלא גם לחוגי תנ”ך למבוגרים. מתוך העיון נפתחות תובנות, העשויות להעשיר עבור כל אדם את המבט על חייו.
מכיוון שנעשית הבחנה בין חוויה לבין עיסוק שכלתני, הדבר משתקף במגמת העיון: נקודת הכובד היא “מה אני לומד מהקיום שסביבי”? לעומת “איך אני מסווג ושופט את סביבתי”?
עיון בתנ”ך
העיון בתנ”ך דרך הסמל יוצר שילוב בין חוויה שמעבר לרעיונות שכלתניים גרידא, מצד אחד, לבין עיון מדוקדק בטקסט, מצד שני. זאת, ללא כניסה לעומקים של דרש ומיסטיקה. בכך מזומנת חוויה של גילוי מרענן ומחדש, היוצרת מגע בלתי אמצעי עם המסרים החינוכיים-ערכיים הכלליים שבתנ”ך, מגע שחסרונו מורגש בתרבותנו. גישה זו פותחה לאורך שנים, כתולדה של תהליכי סיעור מוחות בצוות חשיבה ועיון.
בולטת מייד לעין העובדה כי אופי הספר אינו ‘אקדמי’. אין בו אסמכתאות וציטוטי חוקרים ופרשנים. רבים יראו בכך טעם לפגם, אך הערך המוסף שבכך הוא הרעננות והבלתי אמצעיות, המזמנת חיבור מחודש לספר הספרים. יחד עם זאת, אין בכך קביעה לגבי אופי המשך הסדרה, במידה וייראה לנכון להדגיש מגמות נוספות.
ניעור האבק מעל מושגים
חלק מהבעייתיות של תקופתנו היא השימוש במושגים, שכבר לא ברור מה בדיוק הם מייצגים. החברה, מוסדותיה ומנהיגיה משתמשים בכותרות ובסיסמאות, שלא תמיד מייצגים נכוחה את העומד מאחריהם.
בחינת הסמלים מכוון מיניה וביה לעיון מדויק יותר במושגים ובמילים בכלל וכך מתעוררות שאלות נוסח: מה היא “תורה”, מהו “לימוד”, “לדעת”, “שבת”, “תשובה”, “מוסר”, “איסור”, “בחירה”, “מנהיגות” וכן הלאה. אין תחליף לבירור מן היסוד של המושגים המובנים מאליהם הסובבים אותנו, מה גם שבירור זה מגיע כמהלך טבעי ומתבקש של העיון בסמלים ובמשמעותם, ולא כנושא חקר בפני עצמו.
חזון
מתוך הפוטנציאל החינוכי הטמון בגילוי בלתי אמצעי ורענן של הפרטים שבמקורות, ניתן להוסיף ולפתח את הדברים בכיוונים שונים, כגון יצירת דיאלוג בין קבוצות וזרמים שונים, כיוון שהמצע התנ”כי משותף לכולם ואין ‘דרישות מוקדמות’ כתנאי לעיון המשותף. כמו כן, האפשרות לדיאלוג בין-דתי הינה אפשרות מתבקשת, שכן במקום להתנצח על הסמלים השונים בכל דת, כמו על זמנים ומקומות מקודשים, ניתן ליצור דיאלוג העוסק במכנה המשותף של פעולתם המקבילה בדתות ובזרמים השונים.
למי מיועדת הגישה?
הגישה החדשה אותה מניח הספר מספקת דרך, כיוון וכלים לעיון, ומשאירה שערים פתוחים למסקנות. העידוד למגע בלתי אמצעי עם הטקסט מביא לגילוי עכשווי, עצמאי וחוויתי של תובנות שנחשפות. מכאן שהגישה מתאימה לכל זרם שהוא ולמעשה לכל גיל ולכל שפה.
בימים אלו משקיע מאיר חרמון את מירצו ביישום הדרך והתובנות בתוכניות לימוד תנ”ך, לתלמידים וכהשתלמויות למורים, וממשיך בהרצאות ובסדנאות בנושא לקהלים מגוונים.
על הסופר
מאיר חרמון הינו מוסמך האוניברסיטה העברית במחשבת ישראל ומדע הדתות, אשר השלים את לימודיו תוך כדי עבודה בסוכנות היהודית, בניהול משקי ואדמיניסטרטיבי של מכון לנוער מחו”ל. משם פנה יחד עם אשתו, צפרירה גבאי, להקמת קיבוץ חדש בערבה, “נאות סמדר”, ולאחר מכן יצאו השניים גם לשליחות חינוכית בניו זילנד, כאשר מאיר שימש כמנהל מחלקת עברית ויהדות בביה”ס היהודי באוקלנד, שם למד כיצד לשלב את מחשבת ישראל עם מדע הדתות, מתוקף העובדה שכמחצית מתלמידיו כלל לא היו יהודים.
מאוחר יותר, שהו גם בעיר בוסטון שבארה”ב, שם שילב חרמון עבודה בשיפוץ בתי עץ עם לימודים בהרווארד. לאחר חזרתה של המשפחה לארץ (המונה כיום שישה ילדים), הוסיף חרמון לעסוק בתחומים שונים, תוך שהוא מוצא עצמו “נכבש” על ידי העיסוק במהות פעולת הסמל, שהוביל לכתיבת הספר הראשון בסדרת “סמלים בתנ”ך”.
לאתר “דרך הסמל” לחצו כאן>>
לעמוד הפייסבוק לחצו כאן>>
