היא לא ידעה את שמה
מאת: הסופרת הלינה אשכנזי אנגלהרד
קטע מתוך ספרה השישי של הסופרת הלינה אשכנזי אנגלהרד, “היא לא ידעה את שמה”, שיצא לאור לפני כעשרה ימים בהוצאה פרטית.
ספר זה מורכב מסיפורים קצרים, שהמשותף להם הוא מלחמת העולם השנייה והשואה.
בהקדמת הספר כתבה:
הספר מוקדש לזיכרן את אימי ושל צלינה ז”ל ולכל האנשים המוזכרים כאן.
אלה הם סיפורים אמיתיים על אנשים שונים ומיוחדים, בעלי תעצומות נפש אדירות, בעלי יכולות מדהימות, בעלי מוחות מבריקים,
שכל כך רצו לחיות והגורל בגד בהם. אנשים עצובים ומיואשים, שלא עמדו בלחצים העצומים ונלכדו ברשת השקרים והמזימות האכזריות,
שרצו לאהוב, ליצור, לחיות ולא ניתן להם להגשים את חלומם. אנשים גיבורים קטנים וגדולים, בתחילת דרכם, שהפכה לסוף דרכם.
באופק נראתה הרכבת הנוסעת במהירות מוגבלת. הטרטור שלה היה מאיים, מפחיד. לפתע, מאחד החלונות הקטנים, נשלחה חבילה. החבילה הייתה עטופה בשמיכה חמה.
הרכבת טרטרה עוד דקה והתרחקה. החבילה נפלה על הדשא ופתאום היא זזה בתנועות קטנות, איטיות. מתוכה בצבץ ראש קטן, ראשו של תינוק. מסביב אפרוריות, שממה וחושך, והחבילה שבתוכה תינוק רדום מתכווצת ומתנפחת בקצב סדיר.
אור ראשון מאיר את הכפר. מרחוק נראות הבקתות עם הגגונים האדומים, כפר פולני טיפוסי. כבר נשמעים כרכורים של תרנגולות והכפר השקט מתעורר מתרדמת הלילה. החבילה נחה על הדשא קרוב לפסי הרכבת. עוד רכבת מתגלגלת במהירות ואחריה עוד אחת צופרת וממהרת. הצפירה מעירה את התינוק. הוא פותח את העיניים, הידיים הקטנות מחפשות משהו, תופסות בקבוק מלא בשתייה ומקרבות אותו לפה. התינוק שותה מהבקבוק ושוב נרדם. בוקר, עגלות רתומות בסוסים עוברות מרחוק הלוך ושוב, ילדים צעקניים ממהרים לבתי הספר. גם אנטק וסטאך ממהרים לבית הספר.
“סטאך”, אומר אנטק בן ה-13, “אני רואה משהו קרוב לפסי הרכבת. בוא ונראה מה זה”. הם מתקרבים לחבילה המוזרה, מסתכלים לתוכה “אלוהים, אם הקדושה” אנטק כל כך מופתע מהגילוי, “יש כאן ילד קטן או ילדה”. סטאך מושך אותו “בוא, נאחר לבית הספר. כשנחזור נבדוק הכול”.
התינוק ישן, הבקבוק קרוב לפיו. מדי פעם פותח עיניים ומשמיע ייללה שקטה, עצובה. איש לא התקרב אליו ולא בדק. בצהריים שני האחים, אנטק וסטאך, חזרו מבית הספר. הם ניגשו לחבילה המוזרה והביטו בסקרנות בתינוק. “תראה, סטאך, נדמה לי שזאת ילדה קטנה. איזה עיניים יפות יש לה. היא מסתכלת עלינו ולא בוכה. ניקח אותה לביתנו, לאמא, והיא כבר תחליט מה לעשות”. אנטק לקח את החבילה, הכניס את ראשה של התינוקת קצת יותר פנימה שלא תראה מבחוץ. בדרך, מרחוק, שאלו חבריו מה הוא סוחב. “אמי ביקשה שאביא לה משהו” ענה הנער. הם הגיעו הביתה. מאגדה, האם, התענינה מה הוא הביא. הנערים הניחו את החבילה על השולחן. מאגדה ניגשה אליה, פתחה אותה, וילדונת קטנה מסתכלת עליה ומחייכת. עיניה הכחולות היפות מביטות על האישה. היא לא בוכה אלא מחייכת.
“ישו! אלוהים! זאת ילדה קטנטונת וכל כך יפה. איפה מצאתם אותה?” שאלה את הבנים.
הרהרה: מי היא? אולי יהודיה? אבל היא לא נראית יהודיה. היא פתחה את השמיכה ומצאה פתק ובו היה כתוב: ה צ י ל ו א ו ת י! התרגשותם הייתה עצומה. מאגדה פנתה לבניה:
“אל תגידו כלום על התינוקת, כלום, לאף אחד. אפילו לא לאבא. אנחנו נסתיר אותה ונראה מה הלאה”. הבנים הסכימו והבטיחו לשתוק. הם הבינו שאם יתגלה סודם, איזה סכנה עורבת על ראשם. מאגדה האכילה את התינוקת, רחצה אותה, ועטפה אותה שוב בשמיכה.
“בת כמה התינוקת?” התענינו הנערים. “קשה לדעת” הסבירה האם, “היא רזה מאד, מוזנחת ואומרת רק מילה אחת: ‘אמא’. היא נראית לי כבת שנה וחצי, אולי קצת יותר”.
“איך נקרא לה?” שאלו הבנים “אולי בוז’נה” (בפולנית: אלוהים נתן).
בערב, לפני בואו של האב מעבודתו, עלתה מאגדה עם התינוקת לעליית הגג, נשקה אותה ונתנה לה בקבוק עם מים חמים. “תשני ילדה מתוקה, תשני ואל תבכי. תהיי ילדה טובה”. היא ירדה לחדרה. כאשר בעלה יאן הגיע, אנטק וסטאך ישבו ליד השולחן והכינו שיעורים, מאגדה הכינה ארוחת ערב. יאן היה מרוצה לראות את בניו עסוקים בלימודים. הוא היה עייף ורעב. אחרי הארוחה סיפר כיצד הגרמנים מתנכלים בפולנים ומה עשו ליהודים, הוא אמר שימים קשים הגיעו. הוא היה איש אדוק ומאמין, קתולי טוב.
חלפו מספר ימים מאז המקרה. כל בוקר, כשאביהם הלך לעבודה, אנטק וסטאך היו מורידים את בוז’נה למטה, מחבקים אותה ונפרדים ממנה לבית הספר. הילדה הייתה נשארת בבית עם מאגדה, לפעמים גם לבד. היא החלה קצת ללכת, קראה למאגדה “אמא”, עלתה במשקל, התרגלה למצבה החדש.
בקיץ, בימים יפים, הבנים היו מכניסים אותה לשק ולוקחים אותה לשדה. שם היו מוצאים אותה ומשחקים איתה. היא למדה לרוץ איתם, להתגלגל ולצחוק. יום אחד קראה בשמם: אנטק וסטאך. למשמע זאת הנערים היו מאושרים, חיבקו ונשקו אותה, וגם היא הייתה מאושרת.
כבר שנה חלפה מאז הגיעה הילדה בו’נקה לביתה של מאגדה. חודשי החורף היו קשים עליה. היא נאלצה להישאר תמיד בבית, בלילות סבלה מקור. מאגדה הייתה מכסה אותה עד כמה שיכלה, אבל בעלית הגג היה קור עז, קשה. יאן ניחש מה שקורה בביתו אבל שיחק שאינו יודע. ימי ראשון היו במיוחד קשים עבורה. המשפחה הייתה הולכת לכנסיה והיו משאירים אותה לבד בעלית הגג. אמנם הבנים מיהרו לחזור הביתה כאשר ההורים עדיין נשארו בכנסיה ובמפגשים עם השכנים. הם היו עולים אליה, משחקים איתה ומספרים לה סיפורים עד בואם של ההורים. הילדה בחושים שלה הבינה שעליה להיות ילדה טובה ושקטה.
האביב והקיץ הביאו יותר שימחה לחייה. לקראת סוף הקיץ התפשטו בכפר שמועות על קרבות עזים בוורשה. התחילו גם להגיע פליטים מהעיר הגדולה. מאגדה החליטה לנצל את המצב ושיתפה בתכניתה את יאן בעלה. יאן, שכבר מזמן הבין מה קורה בביתו, הסכים לתכנית. הם הפיצו בכפר, שהביאו להם ילדה קטנה, יתומה מוורשה שהוריה, קרובי משפחה, נהרגו בהפצצות. בוז’נקה יצאה ממחבואה לחופשי, אבל אסור היה לה לדבר עם אנשים זרים. על כל שאלה עליה לענות “אינני זוכרת כלום”.
הילדה התפתחה וגדלה, הייתה עוזרת קצת למאגדה, אימה, חייה הפכו יותר נורמטיביים. המלחמה הסתיימה, מאגדה ויאן רצו לערוך לבתם המאומצת טכס טבילה נוצרי. הם פנו לכומר, סיפרו לו את כל הסיפור האמיתי על בוז’נקה, בתם, וביקשו להטביל אותה לנצרות. הכומר הסכים והטכס נערך. הילדה בת ארבע וחצי, כנראה, הייתה לנוצרייה והשתתפה בכל החגים והטכסים הנוצריים.
10 שנים מאוחר יותר. במשפחתם של מאגדה ויאן חלו שינויים רבים. אנטק וסטאך עזבו את הבית, הם למדו באוניברסיטה בוורשה. המשק הצטמצם, יאן עבד במוסד שיתופי, והיא, בוז’נה, למדה בבית הספר ועזרה בבית לאימה, מאגדה. יום אחד החליטה לנקות גם את עליית הגג. היו לה איזה זיכרונות עמומים מהמקום הזה. כאשר ניקתה את המקום מצאה בפינה איזו שמיכה ישנה, בלויה. טלטלה אותה ורצתה לנער אותה מהאבק והנה נפל ממנה פתק קטן צהוב, מקומט. מסוקרנת, הרימה אותו וקראה: “הצילו אותי!”. רק זה.
מה פירוש הפתק והמילים האלו? האם זה קשור אלי? היא שקעה בהרהורים, פחדה, יותר נכון התביישה לשאול את אימה ולבקש הסבר. למשך ימים הייתה הולכת שקטה ומדוכדכת. הזיכרונות העמומים לבשו צורה, התעוררו ובאו תמונות: עלית הגג והקור העז והשמיכה החמה. בוז’נה החליטה להתוודות אצל הכומר, אותו כומר שהטביל אותה בגיל יחסית מבוגר, רק כשהייתה כבר כבת 5 שנים. הכומר, שידע את האמת עליה, סיפר לה הכול.
בוז’נה הייתה המומה, נרגשת, מבולבלת. בכל פנייתה להוריה בבקשה להסברים הייתה מקבלת את אותה התשובה “שאלי את אנטק אולי הוא יודע משהו”.
הנערה נסעה לוורשה לאנטק אבל גם הוא לא ידע הרבה. הוא רק ניחש שהוריה רצו להצילה ממוות וודאי ולכן זרקו אותה מהרכבת.
כיצד אוכל לברר מי היו הורי ומניין באתי? “תלכי למוסדות יהודיים, אסייע לך בכך” הציע לה אנטק. בוז’נה התרוצצה בין כל המוסדות היהודים ומכולם קיבלה תשובה שלילית.
אין להם כל מידע, אבל כולם יעצו לה שרק בישראל תוכל לברר, לפרסם כל מה שידוע לה ואולי, אולי יימצא מישהו שמכיר את המקרה ויוכל לספק לה מידע.
הנערה המתבגרת, מלאת התסכולים, מבולבלת ומפוחדת, לא ידעה מה לעשות. גם הפעם, אנטק אחיה וידידה הטוב שבעולם, עודד אותה ויעץ לה לנסוע לישראל ושם לחקור אודותיה. לאחר היסוסים וחששות, ובין ספק ופחד כיצד להתמודד עם החלטה כל כך גורלית, נפל הפור: אני נוסעת. עזרו לה בהחלטה זו שני אחיה אשר הסירו ממנה את דאגתה להוריה המאמצים והבטיחו לדאוג להם. בוז’נה נסעה לישראל במסגרת עלית הנוער והגיעה לקיבוץ. מיד עם בואה החליטו בקיבוץ להעניק לה שם עברי יהודי- שמך בישראל יהיה יעל.
יעל, כבר לא בוז’נה, המשיכה ללמוד, התאקלמה, אבל לא שכחה את ייעודה כאן – למצוא את שורשיה. היא פרסמה ברבים, ביררה בכל מקום אפשרי, אולם לא מצאה מענה לשאלותיה.
יעל נישאה, הקימה משפחה, רכשה מקצוע במדעי החינוך, אבל לא שכחה את עברה והיא עדיין אינה יודעת את זהותה ואת שמה האמיתי.
__________________________________________________________________
הלינה עלתה לארץ כניצולת שואה ב1949.
בשנת 1976 הוציאה את ספרה הראשון בהוצאת ספריית פועלים – מורשת. מאז הוציאה עוד חמישה ספרים, גם בפולנית שתורגמה לעברית.
בשנת 2008 קיבלה הלינה איתור גבורה מנשיא פולין המנוח עבור השתתפותה במרד גטו וורשה ב-1943 ובמרד הפולנים בוורשה בשנת 1944, שם התנדבה לשורות הלוחמים.
כיום, בגיל 88, היא חברה באגודת הסופרים וכן מכהנת כיו”ר ארגון יוצאי וורשה בישראל.
קראו עוד עליה או כתבו אליה בכתובת זו: halina1@bezeqint.net
