לנצח את המערכת
המנצח רועי אזולאי הגיע לביקור מולדת מצרפת ומדווח על קונצרט אחד מוצלח במיוחד, על כנר וירטואוז שגרם לו לגלות יצירה מחדש ועל מפגשיו עם חברים וקולגות, המובילים להרהורים על מצבה של התרבות והאמנות בארץ
מאת: רועי אזולאי
צילום: אביעד תבל
השבוע אני בביקור בארץ. ברחתי קצת מהקור האירופאי ובאתי להתחמם בשמש הישראלית ולבקר את המשפחה והחברים. כיף להיות בארץ שלנו: מזג האוויר הנוח, הריח המוכר, האוכל הטעים וכמובן האנשים המיוחדים והמגוונים שמרכיבים את החברה הישראלית על רבדיה השונים.
עם נחיתתי, מיהרתי לאולם סמולרש, להקשיב לקונצרט נפלא בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית, תחת שרביטו של מורי ורבי מאסטרו דורון סלומון. בחלקו הראשון של הקונצרט, נוגן הקונצ’רטו של ברהמס לכינור. למרות היותה של היצירה ידועה מאוד, הסולן היוצא מן הכלל ניקולאי זניידר, הפליא בנגינתו עד כדי כך שממש גיליתי את היצירה מחדש. לזניידר נגינה ווירטואוזית, ללא כל מנייריזם. הוא מרוכז לגמרי בעשיית המוזיקה וזה מורגש כל כך עד שזו פשוט נכנסת ללב המאזינים.
לאחר מחיאות כפיים סוערות, עלה שוב הסולן הוירטואוז לנגינת הדרן, אשר לתחושתי רק חיזקה את טענותיי כלפיו: הוא בחר לנגן את הפרק האיטי מתוך הפרטיטה ברה מינור של באך לכינור סולו. הוא ניגן זאת בצורה חרישית, אך באופן כזה שאפילו המאזין המרוחק ביותר באולם יכול היה לשמוע ואולי אף חשוב מזה, להרגיש. עצם בחירתו של קטע זה כאמור, רק מחזקת את הטענה כי מדובר באמן אמתי ולא בעוד טכנוקרט הבא לשלהב את קהל שומעיו באצבעותיו המהירות. תענוג אמתי.
לכשתמה ההפסקה, עלו כל חברי התזמורת לנגינת הסימפוניה ברה מינור של המלחין הצרפתי סזאר פראנק. התזמורת, תחת שרביטו של מאסטרו סלומון, ניגנו בצורה יוצאת מן הכלל, תוך קיום שיח מוזיקלי מרתק, אשר הוציא מהם צליל נפלא ועיצב את הפראזות ביצירה מדהימה זו. פתיחה מצוינת ומרגשת לביקורי הקצר בארץ.
בימים האחרונים, בין עיסוקיי השונים בארץ, אני נפגש גם עם חברים וקולגות אותם לא ראיתי כבר כמה חודשים טובים ומצטער שוב ושוב לשמוע מהם שדבר לא השתנה בנוף התרבות בארץ. הכישרונות הרבים אשר גדלים במדינתו הקטנה לא מוצאים מנוח לאחר לימודיהם: שוק העבודה דל מאוד וההרגשה היא שהשקיעו את כל אותן שנות לימוד לחינם. האם מצב זה יכול להיחשב נורמאלי במדינה מתוקנת?
בחודשים האחרונים עקבתי בדריכות אחר התפתחותה של מערכת הבחירות, תוצאותיה וכמובן בנאומי חברי הכנסת החדשים. אני חייב לומר שמחלקם התרשמתי מאוד ואני באמת מקווה שאולי נוכל לחוש במשב רוח רענן בכנסת הבאה. אך דבר אחד מטריד אותי בכל זאת ובאופן מיוחד: האם האנשים הללו, אשר מתעסקים בבעיות בוערות יותר שעל סדר היום המדיני, מבינים את חשיבותה של התרבות בישראל? האם מצב התרבות העגום בארץ מדיר שינה מעיניהם?
כולנו מודעים לחלוטין לנושאים הדחופים שעל הפרק, אלו הדורשים טיפול מיידי של נבחרי הציבור, אך לא זכור לי מתי הגיע אחד המועמדים מימין, משמאל או מהמרכז ודיבר על מצבה העגום של התרבות בישראל; על מאות הכישרונות יוצאי הדופן שארצנו גדושה בהם, אך אינם מוצאים את מקור פרנסתם בשל מצבם העגום של גופי התרבות בישראל; על המונופול שמפעילים גופי התרבות הגדולים בישראל על התקציבים הייעודיים. האמת העגומה היא שאפשר להבין די מהר שהדבר נמצא בתחתית סדרי העדיפויות של ממשלות ישראל לדורותיהן.
אינני משלה את עצמי, הבעיות קשורות האחת בשנייה והפתרון מצוי בפתרונן של הבעיות האחרות, אך לעניות דעתי, לא נעשה מספיק מאמץ על מנת לשמור כאן על כישרונות העתיד של מדינת ישראל. האם זהו החזון הציוני? הרי התרבות היא אחד ממרכביה החשובים ביותר של מדינה מתוקנת בכלל ושל התנועה הציונית והעם היהודי בפרט. מה יהא עלינו בשנים הבאות, אם לא תיקח הממשלה את התרבות לתשומת ליבה? האם נשאר במצב זה בו כל הכישרונות הישראלים פורחים ומצליחים בחו”ל ולא באים לידי ביטוי במדינתם? עבורי ועבור האמנים בישראל, המדובר בשאלה קיומית ולכן עלינו להעלות אותה לסדר היום.
הרשו לי לספר לכם מעט על השנה האחרונה בחיי: בשנה זו העתקתי את מקום מגוריי באופן זמני (כך אני מקווה) לצרפת. נוכחתי לראות כיצד מתנהלת מדינה מתוקנת בכל הנוגע לתחום התרבות, אף על פי שזו נמצאת כיום במשבר כלכלי נוראי ונדמה כי ממשלתה איננה יודעת עדיין כיצד לצאת ממנו. בהשוואה, מצב המשק הישראלי טוב לעין שעור מצרפת ויחד עם זאת, גופי התרבות בצרפת, כגון בתי האופרה אשר נמצאים בכל עיר גדולה, התזמורות המצוינות והתיאטראות השונים – כולם מתוקצבים היטב. חלק מאותם בתי אופרה המוגדרים כלאומיים מתוקצבים ישירות ע”י הממשלה וחלקם ישירות ע”י העיריות, אך דבר אחד ניכר לעין: גם בשפל כלכלי שכזה, לא שוכחת צרפת את חשיבותה של צריכת התרבות בחברה מתוקנת.
פן מעניין נוסף הוא שבמהלך ביקוריי בתזמורות השונות בצרפת, אני רואה אין ספור פנים צעירות ומאוד מעניין אותי לדעת מה גובה השכר אותו מקבל נגן תזמורת. ובכן, נגן תזמורת מן השורה (לא נגן ראשון או מוביל) בתזמורת בינונית משתכר כ-15,000₪ נטו בכל חודש. לצורך השוואה, נגן ישראלי המנגן בתזמורת בארץ (להוציא מהמשוואה את התזמורת הפילהרמונית) עובד כמעט פי שניים מעמיתיו הצרפתים ומרוויח בסביבות 6000-7000 ₪ ברוטו, במקרה הטוב. בזמן זה, הוא גם צריך להשלים את הכנסתו באמצעות הוראה בקונסרבטוריון ובבתי ספר, אשר גם היא אינה מספקת הכנסה טובה במיוחד כשלעצמה וכך נשחקים המורים-נגנים עוד יותר.
עצם העובדה שאני רואה פנים צעירות רבות כל כך בתזמורות הצרפתיות, מעיד על כך שהתזמורות דואגות להעסיקם ולהמשיך להחזיק בכישרונות המתפתחים בארצם.
דוגמה נוספת וחשובה נוגעת לאופן התשלום. ממש לפני שעברתי לצרפת, ניצחתי בארץ על תזמורת מוכרת, אשר שילמה לי את שכרי הדל באיחור של 6 חודשים. לצערי, מקרה זה, שהוא בפירוש בגדר הלנת שכר, הוא דבר שבשגרה בגופי התרבות בארץ. אינני מבין איך אמור בן אדם להתפרנס ולשלם את צרכיו הבסיסיים כאשר משלמים לו בצורה כזו מבלי פשוט לעבור לעבוד במקצוע אחר. כיום, כשאני חי ופועל בצרפת, על כל קונצרט ולו הקטן ביותר שאני עושה עבור ארגון קטן ודל-תקציב, אני מקבל את שכרי ביום שלמחרת, ישירות לחשבון הבנק. המשכורת שלי נכנסת תמיד שלושה ימים לפני המועד המתוכנן. קונספט שהיה חדש עבורי.
הרשו לי לרגע אחד לדבר בשם האמנים כולם: תנו לנו לחזור ארצה. תנו לנו את האפשרות לחיות בארצנו היקרה, לעבוד ולתרום לחברה מכישרוננו הרב ומהכשרתנו, אותה רכשנו בעמל כפינו. העלו את מצבה וחשיבותה של התרבות לסדר היום. תנו לנו את האפשרות ואנו מבטיחים שתתוגמלו על כך.
