למה מתכוונים כשאומרים “אמנות ישראלית”?
האם אמנות שנוצרת בחו”ל על ידי אמנים ישראלים היא אמנות ישראלית? מהם גבולותיה של אמנות ישראלית? האם אמנות פלשתינית היא אמנות ישראלית? האם קיימת אמנות יהודית? שאלות אלו ועוד רבות נוספות עלו לדיון מרתק במסגרת יום עיון מיוחד שנערך לפני מספר ימים במכללה האקדמית תל אביב-יפו. הנה כמה מהנקודות החשובות ביותר שהועלו במסגרת הדיון
ביום שישי ה-12 ליולי נערך יום עיון נרחב בהשתתפות יותר מ-150 איש אשר מילאו את האודיטוריום, לציון הקמתו של “בית לאמנות ישראלית” במכללה האקדמית תל אביב-יפו.
מנקודת מבטו של ד”ר גדעון עפרת, סיפורה של האמנות הישראלית מורכב משאלות של זהות, גבולות, תרבות ופוליטיקה. הוא מציע להתייחס להתפתחותה של האמנות הישראלית באופן שאינו לינארי וטוען כי נכון יותר לראות באמנות הישראלית “עולם של טקסטים, עשייה ממשית, מחשבות ודעות, ביקורת- עולם אמנות כעולם נטול גבולות”.
בכנס הרצה גם ד”ר חוסני אלח’טיב שחאדה, שעסק בשאלת האמנות הפלסטינית. ד”ר שחאדה הסב את תשומת הלב לעובדה ש”לאמנות הפלסטינית אין בית מוגדר- לא מבחינה אקדמית ולא מבחינת מקום… האמנים הפלסטינים פועלים בתנועה חופשית יותר”. ד”ר שחאדה הדגיש את מקומן של אמניות-נשים באמנות הפלסטינית.
ד”ר דיוויד גרייבס העלה לדיון את “ההבחנה בין יהדות כדת לבין יהדות כמערך תרבותי” ואת הקשר בין אמנות יהודית לאמנות ישראלית. ד”ר גרייבס הדגיש בהרצאתו שאמנות עוסקת ביצירת זהות וביצירת ערכים: “אמנות של חברה מסוימת זו אחת הדרכים שדרכה קובעת החברה את זהותה”.
הדיונים והשאלות שהועלו הן רק קצה הקרחון בניסיון לחשוב ולהגדיר את האמנות ביחסה לישראליות. התוכנית “בית לאמנות ישראלית” אשר תפתח בשנת הלימודים הקרובה (אוקטובר 2013) היא פרי יוזמתם של ד”ר גדעון עפרת ורודי בינט מתוך מטרה להוות את התשובה לחסך הגדול שקיים בשדה התרבות המקומי כבר עשרות שנים, בלימוד ובמחקר של אמנות ישראלית.
