פילוסופיה וכלכלה

שוק חופשי – מי נגד מי

מאת: ד"ר אושי שהם קראוס
דימוי באדיבות: IAN RANSLEY DESIGN + ILLUSTRATION

אחד הויכוחים החוזרים על עצמם שוב ושוב בכלכלה, עוסק בשאלה של התערבות הממשלה בשוק, כאשר יש כאלה, המכונים לרוב "ימין כלכלי", שטוענים שהשוק חייב להתנהל מעצמו, שהוא חייב לפעול באופן חופשי ובלי התערבות ממשלה ויש כאלה, נקרא להם "אנשי שמאל כלכלי", שטוענים שהמדינה חייבת להתערב ולעזור לשוק. הפעם, אם כן, ננסה לעשות סדר בשאלה זו ונכין את הקרקע לדיון באסכולה האוסטרית

מרקנטיליזם

אז מאיפה להתחיל? מאחר שסביר להניח שאין לכם זמן או חשק לקרוא סידרה כלכלית, הסטורית ומייגעת בנושא זה, נתחיל דווקא במרקנטיליסטים. המדובר באסכולה שפעלה מהמאה ה-16 לערך ועד לימי אדם סמית (מי הוא אותו סמית מעט בהמשך). כלכלני אסכולה זו האמינו שזהב, וליתר דיוק-ערימות של זהב במרתפו של המלך, הוא העושר האמיתי.

מכך נבעו כל מיני מסקנות: למשל, שייבוא הוא אלמנט המזיק למדינה וייצוא דווקא טוב לה וזאת למה? כי כאשר מייבאים סחורה ממדינה אחרת, משלמים לסוחר הזר בזהב, ולפיכך, כמות הזהב אצלינו פוחתת. לעומת זאת, ייצוא הוא טוב כי ככה אנו מכניסים זהב של מדינה אחרת לאוצר המדינה שלנו. לכן, ממשלה שרוצה לשלוט בכמות הזהב שלה, צריכה לעודד יצוא, בעזרת כל מענקים שונים ולהגביל את הייבוא בעזרת מכסים. והנה לנו תפישה שגורסת כי המדינה חייבת להתערב בכלכלה.

אדם סמית

עכשיו מגיע תורו של סמית, אבי הכלכלה המודרנית. הוא היה אולי הראשון שדיבר על שוק חופשי והאמין שאם לוקחים אלפי בני אדם, שכל אחד מהם דואג לאינטרסים שלו עצמו ונותנים להם לפעול בלי התערבות ממשלתית, משיגים את התוצאה הטובה ביותר לכלכלה.

מסיבה זו בדיוק התנגד סמית למרקנטיליסטים והאנשים שתמכו בגישתו זכו לכינוי אנשי ה"לסה פייר", שזה בצרפתית משהו כמו "תנו לעשות". זו היתה למעשה הקריאה של סוחרים ויצרנים לממשלות שלהם: הניחו לנו לעבוד, לייצר ולסחור באופן חופשי ועזבו אותנו מהתערבויות והגבלות.

יחד עם זאת, גם אדם סמית מאמין שלממשלה יש תפקיד. הוא, למשל, חושב שאם נחכה שהשוק יסלול דרכים, יקים צבא או אוניברסיטאות וכל זאת באופן מסחרי וחופשי, נחכה לשוא, שכן אלו פרויקטים ארוכי טווח והם "גדולים" על השוק. משום כך, זה עדיין מוגדר כתפקידה של הממשלה. והנה אנחנו רואים שגם בקודש הקודשים של כלכלת השוק, מסתובבת לה ממשלה מתערבת.

קיינס

עד לאמצע המאה העשרים, התנהלה הכלכלה המערבית והאירופאית בווריאציות שונות על הכלכלה הקלאסית של אדם סמית, לפחות בהקשר של השוק החופשי. אבל כל זה נפסק אחרי השפל הגדול של שנות השלושים – אז קרה משהו מעניי:. השוק כאילו "נתקע" ואי אפשר היה להחזיר אותו למצב של התאוששות. לא נרחיב פה, אלא רק נאמר שזה לא התאים להנחות של התיאוריה הקלאסית בנוסח ה"סמיתיאני". השוק פעל אמנם מעצמו, אך לא התנהג ביעילות המובטחת.

את המצב הזה בדיוק שאף לתקן כלכלן בריטי בשם קיינס, שטען שמה שעוצר את הכלכלה הוא מחסור בביקושים. אני אפשט פה את המונח "מחסור בביקושים" ואסביר כי משמעות הדבר בגדול הוא שמכיוון ולמליוני המובטלים לא היו משכורות – הם לא קנו ולכן פוטרו עוד ועוד אנשים, שגם להם בתורם לא היו עכשיו משכורות ולכן גם הם הפסיקו לקנות וחוזר חלילה.

הפתרון שהוצע לכך היה התערבות של הממשלה, אשר עליה להזרים כספים לשוק ולדאוג בכל מני אמצעים לכך שהאבטלה תהיה מינימאלית. והנה שוב הנדנדה שלנו משנה כיוון ואנחנו שוב בתקופה של התערבות ממשלתית.

בתקופה הזאת, תקופת קיינס, שהחלה לאחר מלחמת העולם השניה ונמשכה עד שנות השבעים, פרחה גם מדינת הרווחה המערבית. הממשלה אספה במרץ מסים, נתנה שירותים ושלטה בכמות הכסף שמסתובב בשוק. היא גם ניהלה את הסחר הבין לאומי במטבע והסגירה יחסי סחר בין מדינות. אבל אז העניינים נתקעו שוב…

הפעם, המחלה נקראה סטגפלציה, שזה שילוב של אינפלציה ומיתון. זו היתה חיה מוזרה, שהתיאוריה של קיינס לא צפתה וגם לא ידעה להתמודד איתה. ושוב הנדנדה שלנו עוברת צד והפעם לצד ימין: בבריטניה של שנות ה-80 שולטת מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן הוא נשיא ארצות  הברית – שני אלה תומכים נלהבים של שווקים חופשיים ולצידם תופסים תאוצה גם כלכלנים חדשים שמתנגדים לתפישות של קיינס.

כלכלה ניאו קלאסית

לכלכלנים החדשים של שנות ה-80 יש כל מני כינויים וכל כינוי מתאר את עמדתו של המכנה יותר מאשר את הכלכלן המכונה: אנשי שמאל קוראים לכלכלני השוק החופשי שקמו אחרי קיינס בשם "ניאו ליבראלים" וכל מי שקורא טקסטים שלהם ישים לב, שהכינוי הזה נאמר בחוסר אהבה גדול. למעשה, מדובר כמעט כינוי גנאי. אחרים, שאוהדים אותם יותר, יקראו לכלכלה הזאת "כלכלה ניאו קלאסית".

הכלכלה הזו היא מעין וריאציה על כלכלת השוק החופשי של סמית (שוב, אני מפשט לצורך הדגשה), אבל עם מוטיבים קיינסיאנים. כן, שימו לב, אנשי שמאל כלכלי, גם בכלכלה החופשית של מילטון פרידמן יש אספקטים קיינסיאנים.

מילטון פרידמן, הכלכלן היהודי אמריקאי זוכה פרס הנובל, היה אחד ממנהיגי הכלכלה של אחרי קיינס. הוא האמין בבחירה חופשית, בחופש ובכלל, בהתערבות קטנה ככל האפשר של המדינה בשוק. אבל בדבר אחד הוא חשב שהמדינה צריכה להתערב, וזה בכמות הכסף שמסתובב בשוק. לגישה שלו קראו "מונטריזם" ואנשים כמו סטנלי פישר מיודענו פועלים (בגדול) לפי העקרונות שלה.

הנגיד פישר, למשל, מכריז על העלאת הריבית במשק ובדרך זו הוא משחק וממנן את כמות הכסף שמסתובב בו. אז מה? אז הכלכלה של ימינו חופשית או מתערבת? ובכן, מסתבר שגם וגם.

אנחנו חיים בתוך מדינת רווחה, אבל היא בנסיגה. האנשים שמניעים את הכלכלה שלנו, ראש הממשלה נתניהו למשל, תומכים בכלכלה ניאו-קלאסית (או ניאו-ליבראלית), אבל הם מתערבים בכמות הכסף שמסתובב אצלינו.

האסכולה האוסטרית, שעליה נדבר בעתיד, תסתכל על מה שעושים נתניהו ולפיד, סטנלי פישר ונגידי בנק מרכזי בחו"ל ותזדעזע. "שמאלנים", הם יקראו בזעם, "התערבות של המדינה בכמות הכסף? מניפולציות של הבנק המרכזי? כל הדברים האלה הם שהביאו לנו את האסונות הכלכליים של השנים האחרונות". אך על כך נפרט כבר בטורים הבאים…

_________________________________________________________________________________________

ד”ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. אפשר ליצור איתו קשרולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב, וכן את רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות. אתם מוזמנים להאזין תכנית הרדיו השבועית שלו ‘קצה הקרחון על חברה וכלכלה’  יום רביעי לאחר חדשות 12 ברשת א’ של קול ישראל.

חזרה לחדשות ועדכונים