על המערה של אפלטון ועל פקידי האוצר
מאת: ד”ר אושי שהם קראוס
הקלישאה שכולנו גדלנו עליה אומרת משהו כמו “אין כמו דמוקרטיה”, או “הדמוקרטיה היא הכי טוב שהצלחנו לעשות עד עכשיו”.
ולמה קלישאה? זה לא נכון?
אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו בטוחים שחלק גדול מאיתנו לא בחן את השאלה הזאת לעומק.
נוח לנו לחשוב שאין כמו המשטר שלנו.
אבל מה.
זה לא מפתיע.
אחד מהפילוסופים שקדמו לסוקרטס, שכחנו את שמו, אמר פעם משהו בסגנון של אילו פרות היו יכולות לדבר, הן היו בטוחות שאלוהים הוא פרה.
ואנחנו, כמו הפרות, בטוחים שהמשטר המעולה ביותר הוא המשטר הדמוקרטי.
כי אנחנו חיים בתוכו.
אז מה?
אנחנו לא צודקים?
שוב, אנחנו לא יודעים, אבל השאלה הזו לא פשוטה כמו שהיא נראית וגם בחיים שלנו, המדיניים, אנחנו נתקלים לעיתים קרובות בדילמות שקשורות לשאלה הזו.
אפלטון
אפלטון לא אהב את המשטר הדמוקרטי. ואנחנו מאוד עדינים.
תפישתו לגבי בני אדם היתה יותר פסימית או אולי ריאלית, באשר לטבע האדם.
הוא לא התלהב מהפרוצדורה הזו שבנויה, בין היתר, על הכרעות של רוב וגם על אינטרסים פרטיקולריים כדרך להגעה למשטר צודק.
אפלטון, כמו רבים וטובים, חיבר בין שלטון נכון וצודק, לבין שאלת האמת.
ומה הקשר?
הרי כשאתה שולט ומנתב מדינה אתה צריך לקבל החלטות, ונדרשת כמובן ההחלטה הנכונה וההחלטה הנכונה מחייבת אותנו לדעת מהי האמת.
הטוב והאמתי קשורים זה לזה.
בימינו מקובלת מאוד תפישה שאומרת משהו כמו “כל אחד והאמת שלו” או “כל אחד ומה שנכון בעיניו”.
אפלטון לא מחבב את הגישה הזו. הוא לא מקבל אותה. נקודה.
הוא מחזיק בתפישה של אמת אחת אובייקטיבית והוא חושב שהמנהיג צריך להיות זה שמכיר אותה.
על מערה, על צללים, ועל אדם אחד שיודע
אחד מהמשלים הידועים ביותר שנותן אפלטון הוא משל המערה.
היות שאנחנו לא בשיעור פילוסופיה, אנחנו עומדים לקצר, לדלג, ולשפץ, בקיצור, לתת גרסת קומיקס קצרה למשל.
ובכן, יושבים בני אדם בתוך מערה. הם כבולים בשלשלאות. מקובעים זה לזה. לריצפה. למה שאתם רוצים. הם יכולים לראות רק את הקיר. הם לא זזים ולא זזו, אפילו לשירותים הם לא הולכים. אל תדאגו. זה לא באמת. כאמור, זה משל.
עבורם, העולם מורכב מקיר המערה וקיר המערה בלבד הוא העולם כולו.
בחוץ בינתיים מסתובבים כל מיני יצורים. למשל כלבים וחתולים. (מי שמכיר את המשל רואה שאנחנו מוסיפים, מדגימים ומקשטים). אנשי המערה רואים רק את הצלליות שלהם על קיר המערה.
עבורם אלה בעלי חיים. אלה כלבים. אלה חתולים. הם לא ראו חתול אמיתי מימיהם.
עד ש….
יום אחד, אחד מהאנשים מצליח להשתחחר. אולי חלודה של הכבלים, אולי נחישות וסקרנות טבעית.
לאחר התמודדות עם התכווצויות שרירים הוא מצליח לזחול החוצה ואז הוא מתעלף.
אור שמש – כזה שהוא לא ראה אף פעם.
כשהוא מתאושש הוא רואה כל מיני דברים מוזרים; למשל דברים שנשמעים כמו כלב וחתול, אבל הם לא שחורים ולא נמצאים על קיר המערה. מה זה? והם תלת מימדיים.
בסוף מלמדים אותו שאלה חתולים וכלבים אמיתיים, ושמה שהיה במערה הוא רק נגזרת משנית שלהם; צללית חיוורת של דברים אמיתיים.
הוא מבין מה הולך, מבין עד כמה מוגבלים בני האדם במערה. הוא נכנס חזרה. רוצה לשחרר את חבריו, לקחת אותם לעבר עולם השמש. אבל להם זה לא מתאים. הם חושבים שהוא מטורף, אולי ואולי אפילו הורגים אותו.
ולנמשל
יש כאן נמשל שלם וחשוב, בנושא שנקרא אונטולוגיה, תורת ההוויה וה”יש”, אבל זה לא מה שמעסיק אותנו כאן.
מה שחשוב לנו כאן, זו דווקא התפישה של המנהיג שראה את האור, שלמד את האמת (יצא החוצה, ראה את אור השמש וגילה את המקור לצללים) ובעזרת האמת הוא רוצה לפזר את הצללים, את אותן אמונות לא מבוססות של חבריו, שעדיין שרויים עמוק באי ידיעה.
והמנהיג הזה לא מתקבל על ידי בני האדם.
אבל לפי אפלטון, האיש שיודע את האמת הוא זה שצריך למשול. אפלטון חושב שיש שלושה סוגים של אנשים: אנשים שעיקר יכולותיהן הן שכליות, החכמים, הפילוסופים; כאלו שניחנו באומץ, אלה החיילים והשומרים; ובני האדם הרגילים. אלה מנוהלים על ידי תשוקות ורצונות. ולא מצטיינים במיוחד בשום תכונה מתכונות המעמדות העליונים.
השליטים חייבים להיות החכמים. הפילוסופים. הם חיים בתנאי קומוניזם קשה. אפילו לא רשאים לקיים משפחות, כדי שלא יעדיפו את טובתם או את טובת בני משפחותיהם על טובת הציבור שעליו הם צריכים לשלוט. והם צריכים לנהל את הכל.
כלומר
יש כאן שלטון שהיום היה נקרא שלטון מריטוקרטי, שלטון של מומחים, של יודעים ואת השלטון הזה מעדיף אפלטון על פני שלטון דמוקרטי. הוא חושב שיודעי האמת עדיפים על מייצגי העם, הבורים. החיים במערה אינטלקטואלית.
ואיך זה רלבנטי לימינו?
ובכן, נזכיר את מאבק האיתנים המתנהל כל שנה, ובעצם, כל השנה, בין המומחים של ימינו, מומחי הכלכלה, אנשי האוצר, לבין הנציגים של העם במערכת הדמוקרטית – חברי הכנסת.
נשאלת השאלה, מי צריך להכריע באשר לשאלות של תקציב, התווית הדרך, הקצאת משאבים: נציגי העם? או אולי המומחים?
הביטו למשל בספרו המרתק של יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה באוצר. בספרו “כלכלה פוליטית” הוא מספר על תחושת השליחות של פקידי האוצר, מבוגרים כצעירים, אשר עומדים בפרץ ומצליחים לאגף, תוך שימוש במניפולציות, את חברי הכנסת הבורים שמסכנים את המדינה.
לפי גבאי, יש כאן אנשים שמאמינים בכל ליבם שמה שהם עושים הוא נכון ומקצועי, והם לא יתנו לאנשים לא מקצועיים להתערב בעניינים שלהם.
ומה על חברי הכנסת?
הם אמורים לייצג את קהל המצביעים שלהם, ובמשחק הפוליטי של לחצים ולחצי נגד, הם צריכים לייצג את האינטרסים של קבוצות באוכלוסייה שבחרו בהם.
אבל אם הם לא מבינים בכלכלה?
הרי להבין את המערכת המקרו-כלכלית זה לא דבר פשוט כל כך. רבים מחברי הכנסת חסרים כל השכלה כלכלית. אז אומנם, מרכז אדווה מעביר קורסים מזורזים לחברי הכנסת בקשר לתקציב המדינה, אבל זה מספיק?
ומצד שני? מי קבע שדווקא פקידי האוצר הם אלה שנושאים את האמת בתוך תיקי העור שלהם?
מי קובע מיהו הפילוסוף האמיתי? האיש שבאמת יודע?
אבל רגע, כלכלה עוסקת בשאלות מקצועיות? או שזהו תחום שמתבסס על אידיאולוגיות חברתיות נסתרות?
ובמילים אחרות, האם ניהול כלכלי, כמו ניהול רפואי מצריך רופאים מומחים, או שיש כאן צורך באנשים שיקבעו כיוונים של הקצאות חברתיות על פי סולם ערכים חברתי?
נקודה למחשבה ואולי לטורים נוספים…
___________________________________________________________________________
ד”ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. אפשר ליצור איתו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב, וכן את רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות העשרה ולחברות.
