חינוך-מהות ורוח

חינוך הוא דבר שאין לו שיעור – מאת שבתאי מג'ר
שבתאי מג'ר, יליד יפו (1956), הוא פסיכולוג, מנחה קבוצות, מלווה, מנחה אנשי הוראה ואנשי מקצועות הטיפול, משורר ומנחה כותבים. ספר שיריו, "אוקטובר", זכה בפרס שר התרבות והמדע לספר ביכורים 2007 (הוצאת גוונים) ולפני כשנה יצא לאור ספר שיריו: "יפו, כשהייתי רחוק" וזכה לשבחים רבים. הנה תמצית התייחסותו לשאלה "מהו חינוך"? כפי שזו מופיעה באסופת המאמרים "חינוך – מהות ורוח"

"מאז ומתמיד, החינוך הוא חלק מן התקשורת האנושית. מיד עם בוא התינוק אל העולם, קיבלו אותו מבוגרים, אימצוהו אל חיקם והחלו במלאכת הכנסתו אל החיים והכשרתו לתפקוד בחברה". 

"עם השנים והדורות, הפך החינוך לעיסוק, הושקעה בו מחשבה והוא נעשה מקצוע. אם קודם עסקו בו ההורים ובני המשפחה ובני השבט, מתוך צו ביולוגי ואחר כך על פי קודים של תרבות ומסורת, הרי עם התפתחות החברה האנושית, הופך העיסוק הספונטני למקצוע, שמחייב מומחיות. זהו "תחום" שאנשים מכשירים עצמם לפעול בו ולראות בו את עיסוקם ואת מקצועם. חלקם אף רואים בעיסוקם זה את ייעודם בחיים ודרכו הם מממשים את עצמם וממלאים את תמונת עולמם".

"והנה, מתוך כך, קמים אנשים ונהיים ל "מחנכים" והמקצוע מִתקשר עם שֵׁם פעולה. יש מכלול פעולות שמכונות "חינוך", ועם הזמן נפתחים ערוצים חדשים, מתווספות פעילויות ותלמידים נוספים עוברים תהליכי הכשרה כדי להתאים עצמם למלא את תפקידם כמחנכים ולעסוק בזה כשגרת יומם וכקריירה מתמשכת".

"השתלשלות זו מעלה כמה שאלות: מהי התפתחותו הטבעית של החינוך? האם החינוך התפתח באופן טבעי? האם "טבעי" הוא הנכון ביותר כשמדובר בבני אדם? האם מעצם טיבו יש לחינוך פנים רבות ודרכים שונות? מיהו האדם הרשאי לעסוק בחינוך? האם יש מקום לאדם לחנך אדם אחר? מהי תוכנית חינוך? האם יש זכות למישהו לקבוע תוכנית חינוך למישהו אחר? האם איש החינוך פועל כמייצג חברה ששולחת אותו, או שהוא פועל מתוך צוו לבו? איך צוו לבו יודע מהי תוכנית החינוך העדיפה? האם חינוך הוא תוכנית, או שחינוך הוא הוויה קיומית אנושית פרטית וייחודית? אם כן, כיצד ניתן להגיע אליה, לגעת בה, להפעיל אותה? האם ראוי ורצוי לעשות כן? האם החינוך הוא נושא שיש ללמד ולהקנות? או שחינוך הוא מצב נפשי ורוחני, שאליו יש להתחבר, ואתו לבנות מבנים יציבים, שישרתו את התלמיד/ החניך בדרכו בעולם? ואם כך, האם טוב שמלאכת החינוך תהיה פעילה ומכוונת או טוב שתהיה ממתינה, סבלנית"?

"ומיהם המורים והמורות? למה להם חינוך? למה להם לחנך? איך הם חונכו? האם הושלם חינוכם? האם מגיעה הכרתם לדעת כיצד חונכו? ומה ספגו? ומה דחו? מה נטשו מאז? ומה אימצו? לְמה נצמדו? לְמה נצמדו ביתר שאת? האם הם מודעים למה שהם מקיימים בתורתם מתוך דוחק פנימי שלהם? האם יודעים לשחרר עצמם מכבלים שנמשכים מאז ילדותם המוקדמת, ומאז מוריהם עשו אותם מעשים במסגרת החינוך שהיה אז נפוץ ונוכח, או אף משתלט? האם יודעים המורים להפריד היום בין רוחם שלהם, שספגה חינוך ממקורות רבים, חלקם נשכחים, לבין עמדתם הבוגרת שמעמידה לעצמה אמירה ולוקחת היתר להעביר אותה אמירה הלאה, אל תלמידים צעירים"?

"ומהו חינוך ראוי? מה תפקידו בעיצוב חיינו? האם נוכל בלעדי החינוך? ואיך נִגדל ונִתפתח בלי חינוך ראוי, ובחינוך שנחשב בלתי ראוי? ומהו הבלתי ראוי? האם ייתכן וסביר שכלל אין "ראוי", ויש רק המצוי? זה המתקיים מכוחו של הכוח שמולידו, שבאופיו הבסיסי הוא ניטראלי, מזוקק? זה שאם יניחו לו לנוע בחופשיות, יצמח ויעלה ויגיע למקום שעליו להגיע אליו"?

"ואלה שהחינוך מיועד להם? בעבורם? מה יש ל "מחונכים" לומר, לאלה שאִתם החינוך נעשה, אלה שמהווים "חומר הגלם" ו "חומר הרוח" למחשבותיהם ולמעשיהם של אחרים, שפועלים עליהם ופועלים אִתם"?

"האובייקטים לחינוך הם מטרה למעשה החינוכי, והם גם תוצר של תכנון חינוכי. מה להם יש לומר? עד כמה הם שותפים בתמונת העשייה? עד כמה הם מודעים למה שמופעל עליהם, והאם נכונותם באה מתוך התגייסות והכרה פנימית ברורה? האם בודקים כיצד הם רואים את הדברים"?

"המחשבה על חינוך מעלה מיד תמונה של פעיל וסביל. מישהו שרואה בחזונו תמונה, ומשבץ בה אנשים, ומעצב תהליכים, ודוגם פעולות, ורוקם את כל אלה לתוכנית, ואותה הוא (או הם) מפעיל ומניע ליצירת מציאות והוויה. והנחנכים, או ה"מחונכים" מוצאים עצמם בתוך התמונה ובתוך העשייה, או נאלצים להיגרר אליה ולשתף פעולה בדרך זו או אחרת. עד כמה קיים דיאלוג בין ה"צדדים"? ועד כמה הוא פתוח? עד כמה הוא ניזון באופן הדדי, עד כמה הוא מפרה כל צד, ועד כמה מתחשב, ובסופו של דבר – עד כמה מועיל, ואיזו תועלת נוצרת בשל אותה עשייה חינוכית"?

לאתר הספר "חינוך – מהות ורוח"

חזרה לחדשות ועדכונים