שלהבת עולה מאליה
הרב דוב זינגר הוא המייסד והעומד בראש הישיבה התיכונית ומרכז ההפצה “מקור חיים” ובית המדרש להתחדשות ומאמריו מופיעים באתר lifnim.co.il. את הכותרת למאמרו (המופיע בספר “חינוך – מהות ורוח“) הוא שאב מפירוש רש”י לפסוק “דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” (במדבר ח ב), לפיו “צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.” על תפיסתו החינוכית במאמר הבא
“אחת השאלות המרכזיות במערכת החינוך היא, אם וכיצד ניתן לשמר את סקרנותם של הילדים ואת רצונם הטבעי ללימוד גם בגיל בית הספר, כיצד ליצור סביבה לימודית שבה שלהבת הלימוד תהיה עולה מאליה… להלן אציג את מחשבותי על תרומתם של המורים ליצירת סביבה כזאת”.
“על מי מוטלת האחריות ללמידה במוסדות החינוך? רצונו של מי הוא המפרנס את הלמידה? ההנחה המגולמת בהתנהלותם של מוסדות חינוך במקומותינו היא, שהטורחים והעמלים הם המבוגרים – המורים, המחנכים ושאר אנשי הצוות המסורים לתהליך הלימודי והחינוכי המתרחש בבית הספר, ואילו התלמידים מצפים שהמורים יעשו את עבודתם, ישפרו את דרכי ההוראה וישכללו את הבנתם החינוכית. במצב זה, שבו התלמידים אינם רואים את ההתרחשות הבית-ספרית כמשימה שמוטלת עליהם, מתחוללת דינמיקה מכשילה: ככל שתגדל ההשקעה מצד המורים, כך ישקיעו התלמידים פחות”.
“אני מבקש להציע דרך המתמקדת ביצירת אווירה בית ספרית שבה תלמידים מקבלים על עצמם יותר ויותר אחריות לתהליכים החינוכיים והלימודיים המתרחשים בבית הספר. העתקת האחריות מהמורים לתלמידים מותנית בשידוד מערכות בתמונת ה”תפקידים” של המורה ושל התלמיד, והיא מתרחשת בשעה שהתלמידים נוכחים ומרגישים שגם מוריהם עסוקים בלמידה. לימודים אינם רק עניין של ילדים שממתינים למבוגרים שיואילו ללמדם. גם “מבוגרים אחראים” לומדים, ולמידת הילדים היא הצטרפות לתנועת הלמידה של המבוגרים”.
“כותרת הדברים היא קהילה לומדת: בניגוד למקובל שבית הספר הוא מקום למידה של התלמידים ותפקיד המורים ושאר הבוגרים ללמד, אני רוצה להציע סביבה לימודית רב-גילאית, המשרה על כל שותפיה אווירה המעודדת ומחזקת לימוד”.
“לקהילה הלומדת שלושה מאפייני יסוד: כולם לומדים; הוראה מעוררת למידה; המחנך מתחנך”.
“בבית הספר המסורתי, המדד היחיד לבחינת התהליך החינוכי הוא הצלחת תלמידים בבחינות. ראיית ההצלחה של התהליך החינוכי בפריזמה זו מחדדת את הפער בין המורים לתלמידים. באופן פרדוקסלי, היא מטילה אחריות יתרה על המורים ומשחררת את התלמידים מתפקידם. לעומת זאת, כשהמורים רואים את ההתקדמות הלימודית שלהם עצמם כמרכיב מרכזי בהתרחשות הבית ספרית, הם משתחררים מתלותם בתלמידים, שכן תהליך הלמידה מתרחש בכל מקרה ואינו תלוי אך ורק בתלמידים. המורה בא לבית הספר כדי ללמוד, בית הספר הוא מקום של למידה, והתלמידים מוזמנים להצטרף בלמידתם להוויה הבית ספרית”.
“בקהילה הלומדת, המורה חוזר למקומו הראוי לו. אין הוא מעין מקבץ נדבות המחפש בכל דרך את תשומת לבם של תלמידיו. יש לו עולם משל עצמו, וגם אחרי שסיים את לימודיו הפורמליים, הוא ממשיך בלימודו ובהשתלמותו”.
“בקהילה הלומדת המורה הוא תלמיד חכם – השם המסורתי של חכם יהודי. פירושו של דבר שהחכם הוא מי שמחכים והולך. אין סוף ללמידה, בוודאי לא עם סיום הלימודים הפורמליים בכיתה י”ב, כפי שרואים זאת חלק מהתלמידים. מורה שהוא עצמו תלמיד מביא אתו לסביבה הלימודית את עצמו, את סקרנותו, את רעננותו, את ה”תלמידאוּת” במיטבה. תלמיד חכם לומד בעצמו, אך גם לומד מתלמידיו, בבחינת “איזהו חכם – הלומד מכל אדם” (משנה, אבות, ד א). המורה הלומד מכול משרה על סביבתו את התשוקה ללימוד. גם התלמידים יודעים ורואים שזה לא רק ענין של ילדים ללמוד ואינם משוועים לרגע שיגדלו קצת וישתחררו מהעול שלהם כילדים. הם רואים לנגד עיניהם את הגדולים לומדים, ומפנימים שהלימוד הוא הוויית חיים”.
“לסיכום, הרצון הטוב של המורים ואחריותם כלפי המתרחש בבית הספר יש בה לעתים גם מעין פטרנליזם מיותר ומזיק. אחריות-היתר דוחקת את רגלי התלמידים וממקמת אותם בקוטב הנגדי של חסרי האחריות. אין הכוונה לבטל את חשיבותם של המורים, אלא לעורר אותם להבנה מחודשת של תפקידם ולהתמיר אותו לכיוון הנחייתי והדרכתי. המורה יפעל מתוך אמון מלא בתלמידיו ומתוך אמונה שבתוך-תוכם הם – ככל בני האדם – יצורים השואפים להתעלות. ההבנה שבית הספר הוא מקום לימוד לכול, תשומת לב לכך שהמורים עצמם נמצאים תמיד בתהליך למידה, השכנוע הפנימי שלמידה היא ביסודה למידה עצמית, וההכרה בכך שבית הספר הוא מרחב שלם שבו כולם מקרינים ומשפיעים איש על רעהו – כל אלה יעוררו את השלהבת לעלות מאליה”.
לאתר הספר “חינוך – מהות ורוח“, אותו ניתן לרכוש בחנות המקוונת של מכון מופ”ת
