חינוך-מהות ורוח

קיומיות, רוחניות ומהותיות בחינוך
פרופ' ישעיהו תדמור, שהיה במשך שנים רבות מנהל בית הספר הריאלי בחיפה ואחר-כך ראש מכללת לוינסקי לחינוך, הוא יו"ר "התנועה להעצמת הרוח בחינוך" (eduspirit.org.il) ומיוזמי "המועצה לרוח האדם בחינוך" החדשה (edu-council.org.il), עליה כתבנו בגיליון הקודם. הוא עורך-שותף של אסופת המאמרים "חינוך – מהות ורוח" (mahutvaruach.com). הנה מספר קטעים נבחרים מתוך מאמרו בספר

"האם הלימוד בבתי הספר בישראל יוצר הוויה חינוכית שיש בה התרוממות רוח והתעלות? האם התלמיד חווה חוויות חינוכיות מעצבות? מסופקני. לא ערכתי מחקר בזה, אבל מניסיוני אני יודע, שתלמידים רבים תופסים את הלימוד כ"סת-אם", בלא שיש לו משמעות בחייהם. במקרה הטוב,  תלמידים מוצאים עניין השכלתי או עניין מעשי בו, אך לא מעבר לכך. ובאשר למורים, נראה שהם נרתעים מהספֶרה הרוחנית, המטאפיזית".

"החינוך משלב תחומי דעת שונים ולכאורה איננו אלא מרקם של אלה ותו לא. כך הוא נתפס כיום בקרב רוב החוקרים והמרצים באקדמיה ובהכשרת המורים וכך גם על ידי ראשי מערכת החינוך. ואולם, מתחת לכל רכיבי הדעת הרבים המרכיבים אותו יש לחינוך ליבה, שהיא מהותו הסגולית".

***

"בתפיסתי החינוכית, ליבת החינוך היא ההוויה האינטלקטואלית, הנפשית והרוחנית ובמובן מסוים גם הדתית, שמעוררת שאלות יסוד קיומיות בתלמיד ושבאמצעות הדיאלוג המתרחש בה, בהנהגת המורה, מתחזקת תודעתו, מתעצבת זהותו, מותווית השקפת עולמו, נקנים ערכיו ומתגבשת תוכנית חייו".

"התפיסה החינוכית הזאת מאמצת רעיונות אקזיסטנציאליים. רעיון המפתח הוא, שקיום האדם – היינו חייו הממשיים, ניסיונותיו, חרדותיו, פגישותיו עם צמיחה ועם משבר, עם לידה ומוות, עם קונפליקטים ועם דילמות, עם מצבי מעבר וצומתי הכרעה – כל אלה בקיומו מתנים את מהותו. מהותו איננו קודמת לו בבחינת "תקן" או דגם שעליו למלא. האדם הוא המעצב את חייו. הוא נתפס כסובייקט הנמצא בהתהוות מתמדת וחותר לקראת אותנטיות, משמעות ומימוש עצמי – מימוש של אנושיותו, של רוחו, של מותר האדם שבו. כך התלמיד וכך  המורה".

"עיסוק דיאלוגי בכיתה בשאלות ה"גדולות" של החיים ושל האדם – משמעות החיים, לידה וצמיחה, מוות ואובדן, זהות אישית, בחירה, מוסריות, ערכיות, אחריות כלפי הזולת והאחר, גם כלפי האחר המוחלט, המאיים, אחריות כלפי החברה, אחריות כלפי הסביבה האקולוגית, היחס ליקום בכללו – העיסוק בשאלות אלו הוא זה שמעצב את אישיותו של התלמיד כאדם ומשפיע על השקפת עולמו ועל דרכו בחיים. בכלל השאלות האלה נמצאת גם השאלה בדבר הזיקה שבאדם אל ספרה שמעליו, אל הספרה הרוחנית".

***

"רוחניות בחינוך היא "וקטור". משמעה חינוך לחיזוק הציר האנכי-הוורטיקלי שבאדם; חינוך להתכוונות טרנסצנדנטלית, לאותה התכוונות המצויה באדם עצמו, באנושיותו. רוחניות בחינוך אין משמעה הניסיון להגדיר את הטרנסצנדנציה, כלומר את המציאות המטאפיזית, זו שאיננה נתפסת בשכבה הרציונלית. מרטין בובר אמר: אינני יכול לדבר על האלוהים, אבל אני יכול לדבר אל האלוהים. רוחניות איננה תיאור האלוהים, זה נשגב מבינתנו, וזה בגדר של ספקולציה תאולוגית. אנחנו יכולים לדבר אל האלוהים, לכמוה אליו, להאזין לקולו, להתכוון אל האלוהים שבנו. במובן הזה, רוחניות ורליגיוזיות הן מפניה של ההומניות. הן מבטאות את העצמת האנושיות".

"רוחניות בחינוך פירושה גם שאיפה לעיצוב חוויות שיש בהן שילוב של המחשבה, הרגש, הגוף, הנפש והרוח. ויש ברוחניות גם ממידת הענווה, "והצנע לכת עם אלוהיך" –  רחישת כבוד לאלוהים, לבריאה, לרוח, לגיבורי הרוח וליצירות הרוח.
זיקה לרוחניות קיימת בכוח באדם, אלא שהוצאתה אל הפועל תובעת עבודה עצמית והכוונה. החינוך נועד לטפח "אינטליגנציה רוחנית" זו.
חינוך לרוחניות עשוי להתבטא ב"חוויות-שיא" מרוכזות, שיש בהן הארה רבת עוצמה, אבל השפעה חינוכית בעלת משמעות יכולה להתממש גם במישור נעדר פסגות, במהלכה של התרחשות חינוכית מתמדת אצל מורה ומורה בעלי השראה. זאת חוויה המובנית בעצם ההוויה החינוכית. אפשר לכנותה 'חוויית ההוויה'".

"לכך אפשר להוסיף את הדתיות, ואכן יש ממד רליגיוזי בחינוך. כמו הדת, החינוך נועד לעסוק בשאלות האדם; וכמו בדת – יש בחינוך, צריכים להיות בחינוך, מצבים של טרנסצנדנטליות, של התעלות האדם ושל כמיהה אל המוחלט, אל הנעלה, אל הספרה האלוהית, גם אם בקרב מורים ותלמידים יש הנרתעים מהמושג רליגיוזי בהקשר החינוכי. אני בטוח שחלק מאתנו חווים מעת לעת את החוויה הזאת. אותה התחושה, שמי מאתנו שזכו לה חשו, בשיעור בכיתה, או על פסגת הר בטיול, שגבהו, שהגיעו אל מדרגה אנושית גבוהה יותר, שהתמזגו עם מציאות שמעליהם". 

***

"המפתח לחינוך התלמיד לתפיסה מעמיקה של קיומו ולזיקתו לרוחניות הוא בחינה מתמדת של המורה עצמו את ההוויה הקיומית שלו-הוא. משמע, שיכיר בגיבוש המתמיד, המשתנה, של הוויית החיים שלו עצמו ושל תובנותיו בנוגע לתפקידו – לשליחותו, לייעודו, לזהותו ולקיומו כמורה. עיקר ראשון בחינוך קיומי ורוחני הוא תחושתו של התלמיד שמולו עומד אדם שאף אצלו הקיום קודם למהות, שהמורה, כמוהו, התלמיד, נמצא תמיד בחיפוש האותנטיות והמשמעות וחותר אל הנעלה שבחיים".

לאתר הספר "חינוך – מהות ורוח"

חזרה לחדשות ועדכונים