חינוך, מהות ורוח

על המעשה החינוכי


במאמרו לספר "חינוך – מהות ורוח" פורש גלעד גולדשמידט, מאנשי חינוך וולדורף (חינוך אנתרופוסופי) המובילים בארץ, סופר ומלווה יוזמות ובתי ספר אלטרנטיביים, את תפיסתו החינוכית בשני פרקים: על מהות האדם ועל המעשה החינוכי. כאן מובא הפרק השני במאמרו, ואת הפרק הראשון ניתן לקרוא באתר הספר.

"אדם בא לעולם! מרגע לידתו ועד בגרותו הוא יעבור אין-ספור תהליכים חינוכיים, אין-ספור השפעות יעצבו אותו, אין-ספור אנשים יעמדו בקשר אתו ואין-ספור מאורעות יטביעו בו את חותמם. מה הוא רוצה? מה היה הוא עצמו אומר לנו אילו היה יכול? כיצד נענה על משאלותיו העמוקות? ברוח הדברים לעיל, עלינו קודם כול לקרבו לאותה נקודה פנימית, לנגיעה ולמימוש של הרוחני-אינדיווידואלי, של מהותו המקורית וייחודית שלו עצמו. האם זה אפשרי? ואם כן, כיצד?"

"הילד עצמו, יכול וצריך לתת לנו את התשובות. עלינו ליצור סביבו ועמו יחסים, סביבה ומערכת חינוכית שהוא מושא מטרתם ומשמעותם. בו עצמו נמצאים הכיוונים שעלינו לצעוד בהם, בו עצמו שוכנות האיכויות שעלינו לפתח, בו עצמו קיימות הדרכים שאליהן עלינו לשאוף. כך, מתוך התפתחות נכונה, הרמונית ומותאמת לרוחו, נפשו וגופו של הילד, יצמחו בו באופן טבעי כל הכישורים החיצוניים שכה נחשבים בתרבותנו ושהם לרוב המטרות והיעדים של מערכות החינוך."

"ללא התכוונות זו אל הילד עצמו, מתרוקן מתוכן כל מושג החינוך, ואנו נמצאים עוסקים במילים ובמושגים בלבד. אם איננו מאמינים שבכל ילד טמון עולם שלם, שרק מבקש לצמוח ולהביא את עצמו לידי ביטוי, הופך החינוך לאילוף ביהביוריסטי בלבד, וממילא הוא חסר טעם ומשמעות. מכאן העיקר הראשון של כל תהליך חינוכי: הילד עצמו הוא הציר המרכזי שעליו מושתת תהליך החינוך."

"אם קנה המידה לכל מעשינו הוא הילד עצמו, יש לכך השלכה מרחיקת לכת על תפקידנו כמבוגרים לצד הילד: אנחנו רק כלים, אמצעים. רצונותינו, מאוויינו ומשאלותינו בהקשר של הילדים אינם רלוונטיים. עלינו להפוך את עצמנו להיות בהירים, טהורים ושקופים ככל האפשר, חסרי כל אנוכיות ורצון עצמי, כך שניצור את התנאים הטובים ביותר להתפתחות הילד. ככל שנרוקן את עצמנו, וככל שניתן לצרכים, לשאלות, לשאיפות ולרצונות של הילדים עצמם לחיות בתוכנו, כך ניטיב לשרת אותם. אם ההתמקדות בילד עצמו היא הציר שתהליך החינוך סב עליו, כי אז העיקר השני של מהות החינוך הוא תפקיד המבוגר כאמצעי, כנטול כל רצון אנוכי."

"כשם שעל המחנכים להיות כלים בלבד (ובמובן זה כל אדם מבוגר שנמצא בקשר עם הילד הוא מחנך, בין אם הוא יודע זאת אם לא) כך גם על המערכת החינוכית להיות אך ורק כלי, אמצעי. עליה להיות נטולת סדר יום, ערכים, מטרות ושאיפות, זולת אחת: עליה להציב לנגד עיניה רק את טובת הילד המתפתח."

"הרבה מאוד ממה שנעשה היום במערכות חינוך כלל אינו רלוונטי להתפתחות הילד ולכן יכול רק להזיק: כל מה שמכוון לדרישות חיצוניות, למטרות חיצוניות, לסטנדרטים ולתהליכים שאין להם ולא כלום עם נפשו המתפתחת של הילד. מה לפוליטיקה ולחינוך? מה לעולם הכלכלה, לעולם העסקים, לכוחות השוק ולחינוך? מה למבחני הישגים ולדרישות כניסה למערכות 'חינוך' על-תיכוניות ולחינוך? כל אלה מעוותים לחלוטין את מערכות החינוך ובכך גם את התפתחות הילדים. תהליך חינוכי משמעותי יכול להתקיים במובן זה רק בחופש מלא מכל אלה."

"מכאן, חופש הוא העיקר השלישי של החינוך. חופש מלא וריבונות מלאה של המחנכים, חופש של מערכות החינוך לעמוד לרשות האחרונים, חופש מהמדינה, מהפוליטיקה, מעולם העסקים, מדרישות חיצוניות. רק מערכת חופשית שעובדים בה אנשים חופשיים, יכולה ליצור את התנאים לתהליכים חינוכיים משמעותיים ולהצמיח מתוכה בני אדם חופשיים."

"העיקר הבא של החינוך הוא מעט נסתר יותר ולכן כמעט שנעלם מתרבות החינוך של העשורים האחרונים. הוא קשור לעובדה המובנת מאליה, שילדים אינם מבוגרים ושכל ילד נמצא בהתפתחות מתמדת. כיום, הן בתרבות החיצונית של בידור ופנאי, לבוש ואופנה, משחקים וספורט ואופני הדיבור והשיחה עם ילדים, הן בשיח החינוכי האקדמי, הן במעשה החינוכי עצמו, נוטים לראות בילד מבוגר קטן, בעל תודעה בוגרת ועצמאית שפשוט נמצאת כרגע, לכמה שנים מצערות, בגוף קטן. ליַלדות עצמה, כתקופה שיש לה משמעות, ייחוד, צרכים ומטרות בפני עצמה, כמעט שאין כבוד והתייחסות הולמת."

"ובכל זאת, כל התבוננות פשוטה בילדים, בכל גיל, תראה שהילד שונה מהותית ואיכותית מהמבוגר, מה גם שכאמור, הוא נמצא בהתפתחות מתמדת. התפתחות זו צריכה לעמוד במרכז של כל תהליך חינוכי ולימודי, אחרת אנו יוצרים תהליכים חינוכיים מבוגרים, קרים, חסרי משמעות לילד עצמו ולכן מנוכרים ובעלי השפעה מצמיתה. השאלה במערכות החינוך וההוראה צריכה להיות: 'כיצד עלינו לפעול על מנת לחנך, ללמד ולכוון את הילד בהתאם להתפתחותו?'. התפתחות הילד כקנה מידה לתהליך החינוכי היא העיקר הרביעי".

"כל שאלה חינוכית תהיה בעלת משמעות רק אם תופנה לילד מסוים הנמצא בגיל מסוים ועובר כרגע התפתחות בשלב זה או אחר של צמיחתו, אלי בגרות. שאלות של תוכנית הלימודים, של מתודיקה, של משמעת ושל מסגרת, שאלות של יחסי ילד-מבוגר, של אוטונומיה ובחירה, מקבלות לראשונה משמעות ותוכן אם הן מכוונות לגיל מסוים, לקבוצת ילדים מסוימת או לילד ממשי שכרגע עובדים עמו ואם אנו משכילים לזהות את הנכון לו כרגע מתוך התפתחותו הוא."

לאתר הספר "חינוך – מהות ורוח", אותו ניתן לרכוש בחנות המקוונת של מכון מופ"ת

לקריאת הפרק הראשון של גלעד גולדשמידט לחצו כאן>>

חזרה לחדשות ועדכונים