הורות-תראו מי שמדברת

רק מכשפות לובשות שחור

מאת: נורית קידר
צילום באדיבות: miss pink 26

לילה, מעט כוכבים האירו את השמיים. אפילו לא ראיתי את הירח.

הלכתי בתוך יער גדול. יער ענק מלא בעצים. לא ידעתי את השמות של העצים. פתאום שמעתי קולות. ידעתי שביער הזה גרות מכשפות. לא פחדתי. אם אני אפגוש במכשפות אני אשאל אותן אם הן רוצות להיות חברות שלי. נוכל לשחק ביחד.

חשבתי אולי פיטר פן הגיע? אולי וונדי? אולי טינקרבל?

הגעתי עמוק אל תוך היער  ועוד פעם שמעתי קולות. הסתובבתי ומאחורי מתוך היער הופיעו שתי מכשפות. היו להן בגדים שחורים ומשקפיים שחורים ונעליים שחורות. ידעתי שהן מכשפות, רק למכשפות יש שמלות שחורות.

ממש לא רחוק מהיכן שעמדתי ראיתי בית קטן. רצתי במהירות אל הבית נכנסתי לתוך הבית וסגרתי את הדלת.

המכשפות הסתובבו מסביב לבית.

חשבתי שפיטר פן, שכולו לבוש בבגדים ירוקים, יגיע להציל אותי.

אני חברה של פיטר פן.  

פתאום שמעתי דפיקות על החלון, זה היה פיטר פן. “עומר”! “עומר”! צעק פיטר.

שמחתי שפיטר פן הגיע להציל אותי מהמכשפות. פתאום ראיתי את היד של המכשפה מגרשת את פיטר פן.

מכשפה אחת הצליחה להכנס דרך הארובה אל תוך הבית הקטן.

היא התקרבה אלי… לא זזתי… לא הצלחתי לברוח.

המכשפה תפסה אותי בכוח.  הידיים שלה הקיפו אותי מסביב.  לא יכולתי להשתחרר מהידיים שלה. הרגליים שלי התנפנפו לכל הצדדים אבל המכשפה החזיקה אותי חזק, חזק.

פיטר פן נעלם.

צעקתי….צעקתי… “אמא תעזרי לי”  לא יכולתי להפסיק לצעוק: “אמא”!!!!

“פיצקי זמן לקום,בוקר טוב…”  לא שמעתי את אמא. ישנתי חזק.

הרגשתי שאמא מלטפת לי את הראש. הרגשתי את החיבוק של אמא.

“אמא ראית את המכשפה? המכשפה שתפסה אותי בידיים”?

אמא לא ראתה.

ראיתי על המדף את הדובי שלי, את הבובה מינה, את סומסום הכלבה שלי.

אני במיטה שלי..

מתחתי את הידיים ואת הרגליים.

בפיהוק גדול אמרתי לאמא: “עוד קצת”.

מחר אני אחלום על וונדי וטינקרבל.