לא רוצה שסבתא תיפטר
מאת: נורית קידר
הצילום באדיבות: mettamatt
בבוקר, מוקדם בבוקר הגיע אוהד לגן בפנים עצובות. בעיניים שלו היו דמעות.
יעל הגננת סיפרה לנו שסבא של אוהד נפטר.
“למי מהילדים נפטר סבא או סבתא”? שאלה יעל.
“לי נפטרה סבתא מיכל” אמרתי. “אני זוכרת את סבתא מיכל ועצוב לי”.
לאמא שלי היו שתי סבתות לי יש רק סבתא אחת.
יעל הסבירה לנו שאנשים זקנים לפעמים הם חולים ונפטרים.
“אבל” אמרה יעל, “תמיד צריך לזכור את הדברים הכי יפים שאהבנו לעשות עם סבא וסבתא”.
“אמא, מה אני אעשה אם סבתא שלי תיפטר? סבתא לא זקנה ולא חולה. אני לא מסכימה. אני אהיה עצובה ואני נורא אתגעגע אליה”
“אמא מה אני אעשה אם סבתא תיפטר? מה יהיה לי בלי סבתא”?
“יישארו לנו זכרונות נהדרים” אמרה אמא.
“איך זוכרים?” שאלתי
“נשארות הרבה תמונות, נשארים סרטים שצילמנו” אמרה לי אמא.
“אז מה אני זוכרת מסבתא מיכל”? שאלתי.
“עומר, היית תינוקת קטנה כשסבתא מיכל טיילה איתך בעגלה” סיפרה לי אמא.
“היא שרה לך שירים וניסיתן לבנות מגדל מקוביות”.
“באמת בנינו מגדל”? שאלתי.
“מגדל גבוה עם קוביות אדומות” סיפרה אמא. באמת נזכרתי בקוביות האדומות של סבתא מיכל.
אני גדלה ולאט-לאט אני אוספת זכרונות כמו שאוספים חרוזים צבעוניים.
כשאהיה גדולה יהיו לי המון זכרונות: זיכרון של ים, זיכרון של עוגת שוקולד בבית קפה, זיכרון של מוזיאון האותיות, זיכרון של הצגת “מותק של פסטיבל”, זיכרון של יום הולדת וזיכרון של סיפורים שאני הכי אוהבת, למשל “חביתה מקושקשת” של ד”ר סוס שסבתא ואני משתוללות מצחוק.
“אמא, מה את רוצה להיות בגלגול נשמות”? שאלתי.
אמא הסתכלה עלי ולא הבינה על מה אני מדברת.
“אמא, גלגול נשמות, את לא יודעת מה זה גלגול נשמות”? שאלתי שוב.
“כשנפטרים חוזרים בתור חיות” הסברתי לאמא.
“כשאני אפטר אני בגלגול נשמות אהיה פלמינגו או אולי חסידה”.
“אהה… אני אהיה ארנב” אמא אמרה.
“אמא, ארנב זה חיה לא מעניינת, סתם מקפצת ואוכלת גזרים, חסידה עפה למקומות רחוקים לארצות מעבר לים” אמרתי והסתכלתי לשמים לראות אם יש במקרה חסידות.
“בטוח שאני לא אהיה נמלה”.
“למה”? שאלה אמא.
“כי על נמלים דורכים” צחקתי צחוק גדול.
