צילום

פרויקט IC

IC הוא השם שניתן לשיתוף הפעולה האמנותי בין עידית ניסנבאום וחן בלילי, שתי אמניות צעירות וחברות טובות – האחת תלמידת המחלקה לצילום בבצלאל והשנייה בוגרת המחלקה לאמנות פלסטית במדרשה לאמנות. אך הפעם לא מדובר בשיתוף פעולה צפוי בין שתי אמניות, אלא בהמשכה של מסורת פמיניסטית, שהחלה עוד בשנות ה-60 של המאה ה20. השתיים מביאות לידי ביטוי נושאים, מתוך אג‘נדה פמיניסטית ובאופן אחר מכפי שבוטא עד כה על בשיתופי פעולה אחרים.

מה אנו רואים? זו השאלה העומדת במרכז שיתוף הפעולה הפורה והתשובות הניתנות לשאלה זו ניתנות בעבודות שונות, מבוססות צילום, אך שאינן בשום אופן עבודות צילום במובן המסורתי. כאן המדובר בעבודות מעובדות, מה שהופך אותן לסוג של אמנות דיגיטלית, המשלבת בין אסתטיקה דקורטיבית, על גבול העיצוב, לבין הבעות פנים ותנועות גוף של אישה עצמאית, המשתמשת בגופה כמוטיב פורמליסטי והבעתי גם יחד.

מחוסר ברירה ובכדי לתפוס את תשומת ליבו של הקהל, אמנות פמיניסטית נטתה להיות בעלת נימה פרובוקטיבית ובתנועה הפמיניסטית עצמה היה מעורב תמיד אלמנט חתרני כלשהו, בהתאם לרוח התקופה. בשנות ה-70 למשל, התריסו נגד החפצתה של האישה, הפיכתה לאובייקט לתשוקה ונטרול אנושיותה. כיום, ישנה גישה שונה הנוכחת בעולם האמנות העכשווית, לפיה דמות האישה, גופה ויופייה, נלקחים כמה צעדים קדימה בהפיכתם לאובייקט, מעבר לפטיש. המדובר בביטול האינדיבידואל הנשי והפיכתה למוטיב נטול אנושיות, לסוג של תכשיט, הפועל בחלל באופן עצמאי, לא כמושא לתשוקה, (הרי היא בלתי מושגת) או כאידיאה,  אלא כמוטיב כמעט מופשט. גישה זו ניכרת בחלק מעבודותיהם של הצמד בללי/ ניסנבאום, אמניות IC. עבודותיהן משדרות יופי, עד כדי דקורטיביות כאמור, אך בהחלט לא מתוך חולשה, אלא דווקא מתוך כוח נשי, יכולת מניפולציה ושאלות העולות מהעיסוק במושגי היופי.

האלמנט הדקורטיבי הקיים בעבודות, מהווה פתרון אמיתי ומדבר את רוח הזמן, לא רק כהתרסה או כחתירה תחת תכנים קונבנציונאליים, אלא מתוך העולם המעוצב של ימינו, מתוך בלבול המושגים שנוצר והטשטוש בין עולם העיצוב והאמנות המסחרית לבין האמנות. כתוצאה, אמנים ומעצבים עכשוויים רבים פועלים על התפר בין עיצוב לאמנות פלסטית טהורה, כאשר מה שקובע בסופו של דבר, האם מדובר באמנות או עיצוב, הינו הקונטקסט של גוף העבודות.

בפרויקט של IC, ישנן עבודות אקספרסיביות יותר ופחות. ישנן הבעות פנים ותנועות גוף אופייניות, ישנה הבחירה של הרקע, הלוקיישן ומעל הכל, ישנה החידה, אי הבהירות המוחלטת שקיימת באמנות, בשונה מהעיצוב. סימן השאלה, שמשאיר מקום לתהייה, תכונה שקיימת פחות בעיצוב הקלאסי ושהעיצוב העכשווי ”גונב“ מהאמנות.

כנושאי הצילום של עצמן, ניסנבאום ובלילי מתוארות מצד אחד כנשים רכות ומכילות ומאידך כנשים חייתיות, ציידות, עוצמתיות. הן בעלות מראה של “אמא אדמה”, אך גם של אישה-ציידת, תחושה הנוצרת באמצעות חיבור מרכיבים ואלמנטים שבטיים, שיוצרים אסתטיקה ייחודית משלהן.

מרבית הצילומים נעשים בטבע, בחלל פתוח, מתוך רצון להצהרה אמנותית-רוחנית, כמי שמאמינות שהכל בריאה אחת והגוף הגשמי אינו נפרד מהריק.
הן מקבלות השראה מתרבויות שבטיות כגון: אינדיאנים, צוענים, אמזונות מהמיתולוגיה היוונית ועוד.

אלמנט נוסף מאוד משמעותי בצילומים, הוא המבט שחוזר על עצמו במרביתם. המבט החודרני והנוקב הנוכח בחלק מהצילומים, מסמל את הנשיות הבוגרת, המודעת והעוצמתית ואילו המבט העדין הנוכח גם כן, מכיל ומסמל נשיות רכה יותר. בפעמים נוספות אין מבט כלל והעיניים עצומות, כמי שמבקשות התבוננות מעמיקה יותר פנימה, הסתכלות פנימית.
שיח נוסף שנוצר מתוך ההתבוננות בעבודותיהן של השתיים, הוא זה הנוגע בעין השלישית, אשר אחראית על האינטואיציה ועל החיבור בין ההגיון לדמיון.

בלילי וניסנבאום הופכות כל פריים לחוויה ויזואלית, אסתטית ומרובדת, ע”י טיפול בשכבות, המתארות קליפות או אם תרצו רבדים באנושיות, הקיימת בכל אחד ואחת מאיתנו ובייחוד בנשים. באמצעות שילוב בין אלמנטים רוחניים לאלמנטים חייתיים, כגון הכלאות בין בעלי חיים ושימוש בהם כאובייקט מצולם, דיוקן עצמי וטבע, יוצרות האמניות מרקמים שונים ושכבות, המרכיבים את השקפת עולמן. למעשה, ניתן אפילו לומר שבמובן מסויים, השכבות הן כמו יצירת מימדים שונים.

לעמוד הפייסבוק של הפרוייקט לחצו כאן>>