על ראייה וצילום
רוב בני האדם קושרים קשר בלתי אמצעי בין ראייה לצילום. אך האם הקשר הזה באמת קיים? האם צילום הוא אינסטינקט בסיסי בדומה להישרדות? האם כשאנו מצלמים אנו פועלים באותו אופן בו אנו רואים? האם ראייה וצילום הם שני אלמנטים שהקשר ביניהם ברור מאליו? על מנת לתת מענה לשאלות הללו, עלינו להבין מהם האלמנטים הקושרים בין ראייה וצילום ומהם האלמנטים המפרידים ביניהם
מאת סיגל קולטון, בית הספר לצילום ‘דרך צילום’
העולם בתלת ממד
בקודקודינו שתי העיניים ממוקמות במרחק מסויים האחת מן השנייה. כל עין קולטת ומשדרת למוח דימוי מעט שונה. המוח מחבר את שני הדימויים יחדיו ועל ידי כך מאפשר לנו לקבל תחושת עומק, מרחק וממדים. אנשים חסרי עין, נעדרים בשל כך תחושת תלת מימד. אם תנסו לעצום עין אחת לחמש דקות – תעלם גם אצלכם תחושת תלת המימד.
לעומת מערך הראייה שלנו, למצלמה יש רק “עין” אחת (למעט כמובן מצלמות סטראוסקופיות בהן ישנן שתי עדשות המדמות את שתי העיניים). לכן, פעולת הצילום לוקחת למעשה העולם התלת מימדי והופכת אותו לדו מימדי. אנחנו לא רגילים לראות את העולם בדו מימד. לחפצים סביבנו יש נפח, הם נמצאים במרחקים שונים האחד מהשני. המצלמה לא ‘רואה’ כמו העין שלנו. תפקידנו כצלמים להחליט האם ברצוננו להמחיש את שראינו או להיפך.
חיים בתוך מסגרת
אנחנו, בניגוד למצלמה, לא מסתובבים באופן קבוע עם מסגרת סביב העין. אנחנו לא ממש חייבים לשים לב לפריפריה של הראייה שלנו. העניין שלנו ברוב המקרים יהיה במרכז טווח הראייה ופחות למה שנמצא בקצוות. הוא שם, נבחין בו, אך הוא לא העיקר.
המצלמה לעומת הראייה – ממסגרת ועוד איך! המסגור הוא חלק בלתי נפרד מהצילום ומה שמסגרנו ירשם על גבי החיישן או סרט הצילום לעד ויהיה נוכח. כשאנו ממסגרים סצינה מתוך אינספור רגעים, קצוות המסגרת שלנו, הפריפריה, חשובים בדיוק באותה מידה כמו מרכזה ולעיתים אף יותר.
מילת המפתח – ‘סטילס’
הראייה שלנו דינמית. העין שלנו נעה ללא הפסקה. אין לנו שליטה על כך. העולם בו אנו מביטים נע ללא הפסקה גם הוא. גם כאן אין לנו שליטה. אנחנו לא יכולים לעצור את העולם. הצילום לעומת זאת סטאטי. זו הסיבה שקוראים לו ‘סטילס’ – ‘קפוא’. בניגוד לצילום ווידאו, טלוויזיה או קולנוע צילום ‘סטילס’ אינו זז לשום מקום.
הסטאטיות הזו היא אחת התכונות הגדולות של הצילום. היא זו המאפשרת לנו לשים לב לכל הפרטים. פרטים שהעין שלנו לא הבחינה בהם ביומיום. צילום ‘סטילס’ מאחד פרטים שאינם בהכרח קשורים האחד לשני במציאות יחד אל תוך היררכיה אחידה. פרט שלא ממש שמנו לב אליו תוך כדי צילום – יהיה נוכח בצילום ועלול להפוך לפרט דומיננטי ביותר.
כמה פעמים קרה לכם שהתבוננתם בצילום לאחר מעשה, במסך המחשב או בהדפסה, ולפתע צץ אל מול עיניכם פרט כלשהו שלא הבחנו בו קודם לכן?
לאלף את העיניים
אל העין שלנו מתווסף אלמנט שאינו קיים במצלמה והוא – המוח. למוח תכונות התבוננות אינטואיטיביות, ‘חייתיות’ אם תרצו. הוא מתוכנן לאופן ראייה מסוים. לרוב, אופן הראייה הזה מאפשר לנו לבודד אלמנטים ולהתרכז בחשוב. מהו החשוב? תלוי כמובן במתבונן ובסיטואציה. אנחנו יכולים להביט על אלמנט ספציפי מבלי לשים לב מה נמצא לפניו, מה מאחוריו או מצדדיו.
כשאנו משוחחים עם אדם, אנחנו מתרכזים בו ובשיחה. אם השיחה מעניינת וקולחת המבט שלנו יתרכז בעיקר באדם עימו אנחנו משוחחים. אם אנחנו מרוכזים בשיחה, לא ממש נשים לב אם אלמנטים שונים הנמצאים ברקע צומחים לו מהקודקוד או יוצאים לו מהאזניים ואם כן נשים לב, מעבר לעובדה שכבר לא נהיה ממש ממש מרוכזים בשיחה, עדיין נראה זאת דרך שתי עיניים. למצלמה שלנו עין אחת בלבד, זוכרים?
צילום לחוד וראייה לחוד
ראייה משמשת אותנו בעיקר לצורכי אוריינטציה בעולם הסובב אותנו ומאפשרת לנו לדעת היכן אנו נמצאים ומה נמצא מולנו. בעזרתה אנו יכולים ללכת ברחוב, לנהוג במכונית, לזהות מישהו שאנו מכירים או משהו שאנו רוצים לרכוש ועוד אי-אילו פעולות יומיומיות.
כשהראייה נמנעת מאיתנו מתחדד חוש אחר על פניה; שמיעה, ריח או מישוש. אך למעשה, כל החושים, בתוכם גם חוש הראייה, הם כלים המאפשרים לנו לשרוד בעולם.
צילום הוא כלי המאפשר לנו להביע את עצמנו דרך מראות העולם הסובב אותנו. כשכובע הצלם מתנוסס על ראשינו, עלינו להבין שהראייה שלנו צריכה להשתנות ולצורך כך עלינו לעזור לה. עלינו ללמוד לבחון את כל האלמנטים העומדים לפנינו מבלי לבודד, מבלי לתת תשומת לב עיקרית לאחד מהם על פני השני. משהו משך את תשומת ליבכם ברחוב וכעת אתם רוצים לצלם? עליכם להתייחס לשאר האלמנטים שסביבו בכדי לקבל החלטות ולשנות את אופן הראייה היומיומית שלנו, כך שתהפוך לצילומית.
כך נוכל להבחין בכל האלמנטים העתידים להצטלם, על מנת להחליט אם להכלילם בסיפור או לא, האם לזוז מעט ימינה או טיפל’ה שמאלה, האם להתקרב או להתרחק. במילים אחרות, גדולתו של צלם נמדדת (בין היתר) ביכולתו ‘לאלף’ את עיניו.
עין עצומה לרווחה
צילום הוא אכן מבט של פלוני על העולם, אך הוא אינו בהכרח ראייה המאפשרת לנו התנהלות הישרדותית במרחב. אם ננסה לצלם ולנהוג באותה נשימה, אחוזי הסיכוי לתאונת דרכים יעלו פלאים. אם נלך ברחוב כשעיננו מחוברת לחלון הצפייה של המצלמה, סביר להניח שניתקל במספר אנשים, שלא במתכוון. אם ננסה לצלם ולהכין חביתת עין בבת אחת, סביר להניח שתצא לנו, במקרה הטוב, ביצה מקושקשת.
מכאן ברור לנו שחוש הראייה ותחום הצילום קשורים אך ורק ברמה ההגדרתית. שניהם עוסקים במבט שלנו ובמראות שסביבנו אך כל אחד מהם עוסק בהם באופן ובהתכוונות שונה לחלוטין. הקשר בין צילום לראייה מסתכם למעשה בניסוח בלבד. עלינו להבין שראייה וצילום הם שני תחומים שעל מנת לקשור אותם יחד עלינו לחדד נקודות.
לכן, בפעם הבאה שאנחנו יוצאים לצלם עלינו לזכור שרצוי מאוד לעצום עין (ולא כביטוי, אלא ממש לעצום עין) ולסרוק את כל קצוות הצילום. כך ניצור קומפוזיציה במודע ובמכוון, שתהווה כלי נוסף בדרכנו להעביר מסר, תחושה, רעיון וכן הלאה.
