טיפול בצילום

השתקפות האני בעדשה

מאת: רינת הלון
צילומים: רינת הלון

ריפוי בצילום קרה לי במקרה. הייתי בסדנת "מפתח הלב" (מומלץ בחום) ופתאום הבנתי במהלך הסדנא איך אני יכולה לשקף לאנשים את עצמם בעזרת הכלי שלי – המצלמה. משם דברים התפתחו באופן טבעי.

קודם כל חשוב לציין שאני לא פוטו-תרפיסטית מוסמכת, אך אני כן אדם עם סף רגישות מאד גבוה וצלמת מקצועית, שחיה, נושמת ואוהבת את הצילום על כל משמעותיו ובזכות זה משתמשת בצילום ככלי לעבודת גוף-נפש.

למה הכוונה ב"כלי עבודה טיפולי"? ניקח לצורך המחשה דמות דמיונית: אישה בשנות ה-30 לחייה, מגיעה אלי לסטודיו ומיד מתחילה להפטיר משפטים בנוסח: "אני לא פוטוגנית" ומנסה לשכנע אותי למה, בעזרת הפירוט הבא: "אני לא אוהבת את העיניים שלי, הן קטנות מידי"; "אני שמנה"; "יש לי שיניים גדולות" ועוד ועוד כיד הדימיון הטובה עליכם.

בסשנים אלו הנערכים בסטודיו, המצלמה משמשת ממש כמו מראה למצולם – על כל משמעויותיה וכל מה שמשתקף ממנה, כלומר כל מה שהאדם מביא איתו לשולחן ומתמודד עימו יום-יום. התהליך מתחיל בשיחת הטלפון לפני הסשן הצילומי-טיפולי, בה אני מקשיבה למצולם ומסבירה לו מה להביא איתו, בהתאם למה שהוא מספר לי על עצמו. לאחר מכן, מגיע המצולם לסטודיו התל-אביבי שלי, כשהוא בדרך כלל מלווה בתחושת חוסר נוחות, שבעקבותיה מגיעה הפתעה גדולה כאשר מתפרצת במהלך הסשן  תחושת שחרור ( לא מעט מהמצולמים אף מוצאים את עצמם רוקדים וצוחקים בסיום).

אך התהליך אינו נפסק כאן והמשכו מתרחש כאשר המצולמים מקבלים את התמונות לידיהם, אז הם מתבוננים על עצמם לאורך התהליך שחוו בסטודיו ויכולים בעזרת הצילומים להתבונן פנימה אל עצמם – מן הגוף אל תוך הנפש. הרבה תובנות עולות בשלב זה, שיכול להיות לפעמים לא פשוט, שכן מדובר על מראה ישירה וברורה.

כשאני מצלמת, מטרתי היא ליצור שילוב ביני לבין המצלמה, שמטרתו לשקף כמראה למצולמים שלי את היופי שבהם וגם את החלקים שהם פחות אוהבים בעצמם, "הפגמים", שלפתע משתקפים כיפים דרך העדשה.

כשהתחלתי לערוך את הסשנים הללו, היה לי חשוב קודם כל לעבור את התהליך בעצמי ומכיוון שלא יכולתי לעשות זאת לבד, פניתי לחבר יקר וצלם נפלא, יניב דרוקר, שיצלם אותי. בחרתי להראות תמונה זו שיניב צילם, מפני שעבורי היא הכי קשה להתבוננות. אני מתמודדת בה עם ההתבגרות שלי, כפי שאני שמה לב לסימניה מתחת לפה שלי ועם העובדה שיש לי עין אחת יותר קטנה מהשניה. אבל הכאב העצום איתו אני מתמודדת בתמונה זו נובע דווקא מהנשיות שלי: מצאתי אצל יניב בחדר ההלבשה שמלת כלה והחלטתי ללבוש אותה ולהצטלם בה. לא סתם בחרתי בזה. כשאני התחתנתי לא השקעתי בשמלת הכלולות שלי ויש בזה אמירה על המסגרת הזו. הכאב שאני חווה מצולמת בשמלה הזו. תחושת ההחמצה והבלבול של איזו מין אישה אני – את כל זה אני רואה בעיניים שלי. כשראיתי את התמונה הזו בפעים הראשונה ישבתי מולה ובכיתי. היום אני יכולה להכיל אותה באהבה ואת כל המשתמע ממנה.

רינת הלון בשמלת כלה

אני צלמת מקצועית כבר מזה 17 שנים ועדיין, בכל פעם אני מגלה עולם חדש בעזרת המצלמה. היום אני מאושרת לשקף לאחרים עולם חדש משלהם, שהיה למעשה  קיים בתוכם כל הזמן – הם רק לא ראו אותו. איזו מתנה נפלאה.

למידע נוסף לחצו כאן>>

חזרה לחדשות ועדכונים