צילום פורטרט

כל אחד צריך תמונה טובה
מאת: רינת הלון
צילום: רינת הלון

לפני הרבה שנים, בממלכה רחוקה, חיה אישה בשם ג'וייס קרלסון. בגיל 83, ג'וייסי היתה בעלת תואר "אגדת דיסני" רשמי,  אחרי שעבדה בממלכת וולט-דיסני יותר מ- 6 עשורים והיתה אחראית לכמה וכמה הצלחות יצירתיות במיוחד של הממלכה הקסומה.

בדיסני רצו לכבד את ג'וייסי האגדתית שלהם בכתבות על מפעל חייה במגזינים ובספרים, אבל היא סירבה להצטלם וכי איך אפשר לפרסם כתבה ללא תמונה? "אני שונאת את התמונות שלי" היא אמרה ודיסני ויתרו על הרעיון הראוי והנפלא בהכנעה.

יום אחד הגיעה לממלכה בחורה צעירה ומלאת אנרגיה ואמביציות. היא היתה עסוקה בשמחה ובשקדנות במלאכתה כצלמת הבית של הממלכה. ג'וייסי הגימלאית, שהיתה מסתובבת במשרדי דיסני, הסתקרנה וניגשה לסטודיו:

"שלום סוויטי-פאי" אמרה ג'ויסי לבחורה "אני ג'וייסי, מי את"?

"שלום ג'ויסי" ענתה הבחורה "אני רינת, נעים מאד".

רינת הזמינה את ג'וייסי לשבת בסטודיו והסבירה לה שהיא רק בודקת את התאורה. השתיים שוחחו וצחקו והזמן עבר – חלף לו בנעימים.

כשבוע לאחר מכן, ניגשה רינת לג'וייסי והגישה לה כלאחר כבוד מעטפה חומה וגדולה: "ג'וייסי", אמרה רינת, "זו מתנה בשבילך".

פתחה ג'ויסי את המעטפה ומצאה בה להפתעתה צילומים שלה. נדהמת, היא שאלה את רינת "איך השגת את זה?" ורינת ענתה "ג'וייסי, אל תכעסי, אבל ידעתי שאת מסרבת להצטלם וכשבאת לבקר אותי בסטודיו, זו היתה הזדמנות מצויינת לצלם אותך. דיברנו ואני צילמתי, לא רק בדקתי את החיבור בין המצלמה לתאורה כפי שאמרתי לך. אף אחד לא ראה את התמונות חוץ ממך ואם את לא רוצה – תזרקי אותן".

סובבה ג'וייסי את הגב בכעס והלכה. רינת היתה מאד עצובה.

למחרת בסטודיו, הרגישה רינת יד טופפת על גבה. היא הסתובבה ומאחוריה ראתה את ג'וייסי ובידה התמונות.

"את אלו אני מאד אוהבת" אמרה ג'וייסי והצביעה על שתיים מהתמונות. "אני רוצה שתפתחי עוד עותקים שלהן. תודה רבה סוויטי-פאי".

סיפור שהיה כך היה. התמונות האלו נכנסו בסופו של דבר לספרים ולפרסומים והן התמונות הרישמיות של ג'וייסי קרלסון היקרה.

כולנו צריכים תמונה טובה, אך לפעמים זה לא פשוט בכלל להשיג אחת כזו. אחד מכל שני מצולמים שנכנסים אלי לסטודיו אומר לי "אני לא פוטוגני, הצילומים שלי לא יוצאים טוב". התשובה שלי לזה היא "זה לא נכון, אין מישהו לא פוטוגני. כשאני מצלמת אתה תצא פוטוגני". בד"כ המצולמים מסתכלים עלי קצת בתדהמה בשלב זה, לא בטוחים מה לומר.

ואז מתחיל תהליך צילום הפורטרט. מ- 16 שנות הניסיון שלי מאחורי המצלמה, למדתי שהתהליך מתחיל הרבה לפני שאני מרימה את המצלמה לצלם. אני שואלת את המצולם למה הוא לא אוהב את התמונות שלו ומהתשובות אני יכולה ללמוד כ"כ הרבה: "אני נראה נמוך/שמן/זקן/עצוב" ועוד. אפילו מתשובה כמו "אני לא יודעת, משהו לא מסתדר לי" אני מבינה שלמעשה התפקיד שלי הוא להבין מה לא מסתדר בעיני המצולם ולגרום למשהו הזה להסתדר בעין המצלמה.

חשיבות התמונה הטובה בעולם הדיגיטלי בו אנו חיים היום הוא עצום. הרבה פעמים, המקום הראשון בו פוגשים אותנו הוא בעולם הוירטואלי, במחשב: מחברים חדשים בפייסבוק ועד מעסיק פוטנציאלי בלינקד-אין – הרושם הראשוני היום נעשה כשאנחנו לא באמת שם פיזית ובדיוק לשם כך צריך תמונה שתשקף מי אנחנו ותעביר את ההוויה שלנו הלאה למתבונן.

התמונה של ג'וייסי יצאה כ"כ מוצלחת מפני שבכך שלא סיפרתי לה שהיא מצולמת, ניטרלתי למעשה את הפחד שלה מתמונה לא טובה. מעבר לכך, היא שוחחה איתי ונהנתה וזה עבר בצילום. תמונה, כמו שאומרים, לא משקרת (כן כן לא נעלמת ממני האירוניה שהצלמת שיקרה בכדי להוציא תמונה שלא משקרת).

 

ניקח לדוגמא סוג אחר לגמרי של תמונה – הפורטרט העצמי שלי, אותו צילמתי עבור עמוד הפייסבוק. רציתי תמונה שתשקף מי אני לרשת החברתית שלי. שום דבר לא מיקרי בתמונה הזו – חוץ מכך שאני צוחקת, מה שקרה לגמרי במקרה מפני שהמצלמה כמעט נפלה כשלחצתי. לזה קוראים "תאונה משמחת" או happy accident באנגלית. מעבר לצחוק שלי, כל מה שנראה בתמונה הזו מספר משהו עלי: הפרחים שאני אוהבת, צילומים של מגדלי עזריאלי שאני צלמת הבית שלהם, ציוד תאורה, הארגז משוק הכרמל המצביע על התל אביביות שלי וכוס הקפה, הצבעונית בדיוק כמוני. הכוס אגב, בכוונה משתקפת במראה, אחרת המסר המודפס עליה היה עובר מוגזם בעיני. בהשתקפות, אני יודעת שרק מי שבאמת ירצה להתאמץ ולקרוא, ימצא את הרמז לחוש ההומור העצמי שלי.

כי בשורה התחתונה, בכדי להצטלם וליצור תמונה טובה, לא צריך לקחת את עצמנו ברצינות רבה מידי. פשוט תהיו אתם והתמונה תצא נפלאה.

אפשר לראות דוגמאות נוספות של פורטרטים באתר שלי www.rinathalon.com  תחת הקטגוריה People

חזרה לחדשות ועדכונים