מתנת הסתיו שלי
מאת: נורית קידר
כשנסגרת הבריכה בקיבוץ זה סימן שהגיע סוף הקיץ.
נמאס לי מהקיץ, נמאס לי מהבריכה ונמאס לי מהקרטיבים.
כל הזמן מזיעים ותמיד אמא אומרת: “אוף.. איזה חום!”.
אני לא אוהבת להתחבק בקיץ – כי כולם מזיעים. אני אוהבת את הסתיו.
בבוקר הראשון של הסתיו, בדרך לגן, ראיתי את סימני הסתיו.
העצים בשלכת, העלים הצהובים שמכסים את שבילי הקיבוץ, פריחת החצב בחצרות הבתים, החלזונות הבוקעים מהאדמה הרטובה לאחר הגשם הראשון,
הנחליאלי שהגיע לביקור של חורף.
לעננים יש צבע אפור. בגן שרים שירים של סתיו. תמי הגננת מספרת סיפורי חורף.
מדליקים את האורות כי פתאום הופיעו עננים כמעט שחורים. אחריהם יגיעו רעמים וברקים.
שרתי את השיר שאני הכי אוהבת:
“רעמים וברקים בליל חורף קר – לא נשמעים תמיד אותו הדבר”.
לבשתי מכנסיים ארוכים וחולצה מחממת, הרגשתי כמו ילדה של חורף או סתיו.
ירד היורה, האדמה הייתה רטובה ואני וסומסום הכלבה שלי יצאנו לחפש חלזונות.
אמרתי לסומסום: “סומסום תעזרי לי למצוא חלזונות, אבל שלא תגעי בהם. אני אאסוף אותם ואניח אותם על עלים ירוקים בתוך קופסא”.
נשכבתי על האדמה הרטובה והסתכלתי עמוק אל תוכה, סומסום חפרה בכף רגלה – והופ… מצאנו חילזון. לא אחד, שני חלזונות. סומסום מצאה עוד ארבעה.
היו לי שישה חלזונות והנחתי אותם בזהירות בקופסה גדולה, על עלים ירוקים, שיהיה להם מה לאכול.
סומסום ואני התלכלכנו בבוץ והתחיל לרדת גשם.
ראיתי איך החלזונות מסתתרים בתוך האדמה.
שמעתי את אמא צועקת: “עומר! הביתה – יורד גשם!”. קפצנו בשלוליות ונרטבנו…
“אני אוהבת את רעש הרעמים כשאני קופצת בשלוליות המים, אמא”, אמרתי בשמחה -“הבאתי לך את מתנת הסתיו שלי…”
