מאת: יפה רזיאל*.
“שאני אזרוק את השידות העתיקות של סבתא שלי? אין מצב. גדלתי עליהן ויש להן ערך סנטימנטלי”. את המשפט הזה אני שומעת חדשות לבקרים מלקוחות שמסרבים להיפרד מחפצים ישנים ומאובקים ואוגרים בלי רחמים (על בני הזוג חסרי האונים) במדפים העליונים בארונות (מי מגיע לשם) בבוידעם (התקף אסטמה מהאבק) ובמחסנים נסתרים (מזמן הדלת לא נפתחת).
כשאני שואלת אנשים מבוגרים, לשם מה אתם שומרים ארגזי מחברות מאובקות ומדבקות מכיתה א’, שתופסות חצי חדר, אני נענית בדרך כלל בתשובה הלא הגיונית: “שיהיה למזכרת לילדים, לנכדים וכד'”. ומתי בפעם האחרונה נגעתם בפיסות ההיסטוריה המיותרות? “אה, כשעברנו דירה לפני עשרים שנה”.
ובכן זה היה מצחיק אם זה לא היה עצוב. אגרנות היא סוג של חרדה. לא ניכנס להסברים הפסיכולוגים למה ומדוע זה קורה לנו. החדשות הטובות – אפשר להיפרד יפה מהחפצים, ולהישאר בחיים. ונחשו מה, אפילו ליהנות מהם יותר. כי עודף חפצים שאין בהם שימוש, תופסים מקום, לא רק על המדפים ובארונות, אלא מהווים מועקה וכובד על הנשמה, לעתים באופן בלתי מודע. יעידו על כך האגרנים שהצליחו להיפטר מחפצים מיותרים וחשו לאחר מכן הקלה גדולה.
בעיני, אין זמן מתאים יותר מפרוץ השנה החדשה, כדי לעשות חשבון נפש וסדר בבלגן ולומר בנימוס שלום ולא להתראות גם בגלגול הבא. החוק הבלתי כתוב קובע, שכל חפץ שמיותר לכם, עשוי להביא תועלת למישהו אחר. הנה תפסנו שתי ציפורים במכה. גם נפטרנו מהעודף וגם עזרנו למי שזקוק.
מה עושים עם הסרוויז הפרחוני?
הלקוחות המבוהלים שואלים אותי מה עושים, למשל, עם רהיטים מעופשים? תורמים דרך האתרים או מורידים לחצר בימי איסוף גזם וריהוט. ספרים ש”שכחנו” להחזיר לספרייה לפני עשרים שנה? מנדבים לחנויות יד שנייה או לספריות בתי הכלא. סרוויזים מפורצלן החתונה של הורינו? ז ו ר ק י ם! או מוכרים בשווקי פשפשים. העיקר לא להשאיר – שמא נצטרך, גוואעלד! נו באמת, איך נשתה קפה ללא הכוס המכוערת עם עיטורי הפרחים שדחסנו לירכתי ארון המטבח לפני שלושה עשורים?
ועכשיו ברצינות. ברוב הדירות שאני מעצבת, נושא האכסון הופך לקריטי, יום אחרי שהלקוחות נכנסים לגור בהן. לא משנה כמה ארונות וחללי אכסון נתכנן, בין, מעל ומתחת לקירות, לעולם אין מספיק מקום! ולכן לפני שמסדרים ארונות שידות ומגירות – חשוב לפעול לפי כלל הברזל: על כל חפץ שנכנס – אחד יוצא.
קשה? לשם כך חשוב להיעזר באנשי מקצוע. אדם מבחוץ, לעולם יהיה אובייקטיבי והגיוני ולא ישקע לסנטימנטים מיותרים. בהחלט חשוב וניתן לשמור חפצים יקרי ערך רגשי, אבל הכול במידה. הסירים של דודה בלומה הבשלנית יקרים ללבכם? שמרו אחד לדוגמה. אין צורך למלא את כל הארון באבזרי מטבח חלודים מברזל רק בשם “הזיכרונות”. כי בינינו, לא להיעלב, אבל הילדים והנכדים לא ממש מתעניינים בהררי ההיסטוריה המשומרת הזו. תנו להם לפטופ וסגרתם עניין.
מעצבת ומסדרת, לא אוגרת
כחלק מעבודתי כמעצבת, אני מסייעת ללקוחות, ברגישות, לסדר ולארגן את החפצים בחדרי הבית, במרפסת, במטבח ובחדרי האמבטיה, בצורה יעילה ונבונה, בלי לאגור. לפני כן אני מזהירה אותם שאני עומדת “לחטט” להם בארונות, בהסכמתם כמובן. וביחד אנחנו מחליטים מה אין, ומה ממש אאוט. אני מודה ב”אשמה” – זה תענוג של ממש להתחדש לקראת השנה הטרייה, לקנות פמוטים צבעוניים תחת אלה שהלקוחות רכשו במכירת חיסול, צלחות מרעננות ולא יקרות לשולחן החג, או מגבות מעוצבות לאמבטיה, שיחליפו את אלה המרופטות שצבען דהה והחוטים שלהן נפרמו בתקופת מלחמת ההתשה (זוכרים את המגבות המשובצות?).
אבל לפני הכול – חשוב לתכנן את הארונות ואת אזורי האכסון בכל הבית בחוכמה, תוך ניצול החלל בצורה מקסימלית, על ידי מעצב מקצועי. וכאן אני נכנסת לתמונה. ולארון.
להתראות בין המגירות
טיפים לאגרנים
לא לזרוק – טיפים לשימוש לא שגרתי לחפצים (למי שלא יכול להיפרד)
- עטיפות תקליטים ישנות כבסיס שולחן מתחת לפלטת זכוכית.
- בסיס גוף תאורה ישן יכול לשמש מתקן לעציץ.
- ז’קט יפה בוורוד עז הפך לכיסוי להדום ישן.
- אוסף כובעים – אפשר לתלות על קיר חשוף.
- סידור מדפים באפשרויות שונות ובערימות לא שגרתיות
*הכותבת היא יפה רזיאל, יועצת לעיצוב פנים והום סטיילינג, המספקת שרות כולל המלווה את הלקוח לאורך כל התהליך, ומותאם באופן פרטני לצרכיו ולאורח חייו.
