המפלצות של ריי קוואקובו
מאת : נעה ארבר.
לאיש מבין העיתונאים המועטים והצלמים הספורים שמוזמנים לראות את הקולקציות שמעצבת ריי קוואקובו אין מושג קלוש מה יהיו התכנים שלהן. הנסתר והמסתורי שילבו זרועות עד לתחילת תצוגת הקולקציה לחורף 2014-15, האוסף האלטרנטיבי שמשמעו – אמנותי יותר מאשר פרקטי, שיקף את התעוזה היצירתית של קוואקובו אך במיוחד את האומץ שלה והיושרה להגדיר אותו כמפלצתי ולא מדובר במפלצות המוכרות מסרטי אנימציה וסרטי וידאו לילדים אלא במערכות לבוש אמנותיות שרק קוואקובו יודעת ומסוגלת להגות ולעצב. אבל בהתאם לחומר שנקרא ובביקורות על הקולקציה, ניסתה קוואקובו להבהיר שהמונח מפלצת לא מתייחס למראה ולממדים החריגים של הבגדים, אלא לרעיונות עמוקים יותר הנוגעים למפלצתיות האנושית שהשתלטה על החיים והפכה אותם לנטולי רסן, סבלנות וסובלנות, שטופי אימה, אלימות ומרוץ חסר היגיון, אחר דברים זמניים חסרי ערכים.
ואכן קוואקובו, שמעצבת אופנה אלטרנטיבית, בזה לחיקויים ולנטיות חסרות מעצורים להאביס את המסלולים בנתחים בלתי סבירים של שגרה, דברים שמעידים לדעתה על אופייה המפלצתי של האופנה כיום. קשה לברור את המונחים שיגדירו את קוואקובו לשביעות רצונה ולבטח גם לא הייתה מסכימה עם כל התארים וההגדרות שקושרים לדמותה. אבל ברוחה הרדיקאלית עיצבה קוואקובו אוסף אמנותי פיסולי של פריטי לבוש עשויים מיריעות אריגים וסריגים שנקלעים, מתפתלים, ומזדווגים אלו עם אלו למארגים מונומנטאליים מופלאים. אכן פסיפס ארוטי מרשים ומאיים במימדיו, שהוצגו בו מערכות מורכבות של סריגי ענק, שמלות, חצאיות ומקטורנים בצלליות שאינן ריאליות וגם לא ברור אם הם נוחים או מחמיאים ואם בכלל ניתן ללבוש אותם ללא הדרכה וללא עזרה. אלא שבמכלול הדגמים שהציגו את כישוריה הפיסוליים בחומרים רכים, שאולים מעולם האריגים והסריגים, הציגה קוואקובו דגמים של בורקה, סגנון לבוש שמקפיץ למציאות קוטבית אחרת.
קוואקובו לא עיצבה את הבורקה כמחווה לכיסוי הגוף הספציפי או כחזון עתידי של יקום איסלמי, אלא כאחת מהפרשנויות שלה למציאות מפלצתית גלובאלית שמכרסמת בתשתיות הומאניות. בכל מקרה לבטח לא מנקודת ראות אישית, כאשתו של אדריאן יופה, יהודי יליד דרום אפריקה שעלה לאירופה ומתנהל כיום בין טוקיו לפריז כנשיא קום דה גרסון. זיווג יוצא דופן וגם מוזר, אך אין ספק שמוצלח.
ואכן קוואקובו מצליחה להדהים את עולם האופנה בעיצובים רדיקאליים מסקרנים, שגם לאחר שנים רבות של יצירה קשה לנחש מה יהיו מקורות ההשראה הבאים שלה, האם תעסוק בנושאים יומיומיים, ארציים ובינלאומיים או “תחזור בתשובה” ותציג אוסף לביש, רומנטי ורגיש או אוסף מחויט וממושמע, כפי שהיא יודעת לעצב. אך יתכן גם שתבחר “לחזור בשאלה” אל הדברים האסורים, שלדעתה הם מותרים, אל משחקי ההשחתה ושחיטת מוסכמות, באמצעותם היא כותשת, ללא מורא, את צורתו וממדיו הקונבנציונאליים של הלבוש ההמוני.
ריי קוואקובו, מעצבת יפנית אניגמאטית, המנהלת האמנותית והבעלים של “קום דה גרסון” (כמו הנערים, בצרפתית), אחת מאימפריות האופנה החשובות והנועזות בעולם. קוואקובו איננה מציבה טרנדים וגם לא יוצרת אותם אלא בונה, כבר למעלה מ-40 שנה, עולם חדש של אופנה אחרת שחשוב להכיר אך בעיקר להבין את המשמעויות העמוקות והנאורות שהיא מנסה להעביר. אילו ריי קוואקובו, הליידי הראשונה של עולם האופנה, לא הייתה קיימת נחוץ היה להמציא אחת כזו על מנת שהאופנה לא תשקע במצולות השעמום. ואכן, גם “הענן” לא יוכל להכיל ולספק את המידע והעניין הקשורים לקיומה של דמות כזו ואת כל התארים והשבחים להם היא ראויה. קוואקובו מימיה לא למדה אופנה ולבטח לא חשבה על קריירה בתחום הזה, אך היא אחת האריות הנדירים בארנה של מעצבי האופנה ואחת משתי מעצבות, לצדה של ויוויאן ווסטווד, שכתבה עליה, בספרה “אופנה רדיקאלית”, קלייר ווילקוקס, סופרת ומרצה בנושאי אופנה ואוצרת בכירה במוזיאון ויקטוריה ואלברט – V&A בלונדון.
שאלות ותשובות הן תשתית החשיבה האינטלקטואלית שמאפיינת את קוואקובו. היא איננה עוסקת באופנה לשמה אלא שייכת לחוג מצומצם שעוסק באופנה נאורה, כלי שבחרה ומסייע לה לתת תשובות לשאלות שהיא מפנה, בדרך כלל לעצמה. בדרכה הסמויה נוגעת קוואקובו בנושאים פוליטיים, חברתיים והומניטאריים ונותנת תשובות מעמיקות ונחרצות כעומק דעותיה ואופקיה היצירתיים. לא תמיד תשובות נעימות לעין (אחרי הכל זה מופע) ולא אחת מצמררות, כמו אוסף הנכות שעיצבה לקיץ 1997. אוסף של דגמים משופעים בעיוותי גוף, חטוטרות ועקמומיות שונות, שדן בשאלה מה יפה ומה מכוער ומי הוא זה שיחליט על כך? אכן, אין ספק שהשאלות מטלטלות והתשובות של קוואקובו על אחת כמה וכמה.
אין טעם לשאול למי מיועדים הבגדים האלה, את קוואקובו זה כלל לא מעניין. במהלך למעלה מארבעים שנה היא נשארת דמות אגדתית חמורת סבר שאפילו חיוך קל קשה לדלות משפתיה. אישה צנומה ומיניאטורית שמעצבת דגמים ענקיים, ומסתתרת בצניעותה או ביישנותה מאחורי הקלעים, ואפילו לא קדה קידה יפנית מנומסת עם סיום התצוגה.
המפלצות של ג’רמי סקוט.
מפלצות הן אחד הטרנדים החצופים שפולשים למסלולי האופנה ומשתלטים על מלתחותיהם של צעירים, כמובן. מי שמוביל את תחום הלבוש המעוטר בדמויות של מפלצות הוא ג’רמי סקוט, דמות מוחצנת לכשעצמה, שעיצוביו המוחצנים שנויים במחלוקת, אך נחשב לאחד המעצבים האוונגרדים השייכים לסצנת האופנה ההרסנית- דקונסטרוקטיבית. המפלצות של סקוט, בניגוד קוטבי לדימויים התיאורטיים המגמתיים שהעניקה ריי קוואקובו לקולציה שלה, אינם טרנד, הם גימיק שספק אם ישרוד כפי ששורדים ההדפסים החייתיים, הדפסי הנחשים והנמרים, הזברות, הג’ירפות והצ’יטות שהפכו לטרנד קלאסי יציב בסל התשוקות, מגמה ששרידותה ארוכת השנים חוצה כל גבול של היגיון.
לחורף 2014-15 עיצב סקוט סריגי ז’קארד מעוטרים בדמויות מפלצתיות, סגנון לבוש מצ’ואיסטי, הולם לאופיו הראוותני וסגנון לבושו הביטניקי והעמוס של סקוט. דמויות מוזרות עיצב סקוט כבר באוסף קודם שכלל סריגים עם דמות מפלצת סימפאטית של “שראק”. באותה רוח שובבה עיצב לקיץ הבא סריגים עם דמויות של פמפקינס-דלעות מחייכות. רעיון המפלצות של סקוט מצא חן גם בעיני LONGCHAMP, מותג התיקים הצרפתי, שהזמין אצלו סדרת הדפסים לתיקי PLIAGE היוקרתיים.
אלא שג’רמי סקוט איננו לבד, דמויות של מפלצות, והרבה פחות מאיימות, מופיעות על חולצות T על תיקי בית ספר וקלמרים, בציורי קומיקס וסרטי וידאו וטלוויזיה לילדים. אפילו בקולקציית האביזרים של פנדי ישנה סדרה של תיקי חיות מפלצתיות.
סקוט, הגיע מקנזס, עיר מולדתו, ל”מכון פראט” בניו יורק, ללמוד עיצוב אופנה. בסוף שנות ה-90 הציג את עיצוביו על מסלולי האופנה בפריז אך חזר להציג בניו-יורק אוספים אוונגרדיים שזכו לביקורות קוטביות מחמיאות וגם לא. סקוט, המכונה “הילד הרע”, של האופנה – אנלוגיה לכינוי שהוענק בעבר לז’אן פול גוטייה, איננו, כמו גם גוטייה, ילד רע. אלא שלשניהם סגנון עיצוב קוטבי ומתחצף, שניהם בועטים וחסרי רסן ויחד עם זאת אין ספק שירשמו בפנתיאון האופנה כממציאים. סקוט, שמשתף פעולה עם מותגי אופנה שונים עיצב בשנת 2012 נעלי ספורט משעשעות עם כנפיים ל”אדידס” וממשיך גם היום לעצב למותג נעלי ספורט בשילובי צבעים ומרקמים נועזים. לפני כשנה התמנה סקוט למנהל האמנותי של “מוסקינו” באיטליה, מתוך כוונה להשיב לבית האופנה את האווירה המשעשעת וההומור העוקצני שאפיינו את פרנקו מוסקינו. ניתן אולי לאמץ את ההומור של מוסקינו אבל את האנושיות והרגישות ובמיוחד את הציניות החברתית והפוליטית שלו איש לא יוכל לצטט. יתכן שלאחר שנים ארוכות של ניסיונות לשבץ מנהל אמנותי מתאים יהיה זה סקוט שישכיל להיכנס לנעליו הענקיות של פרנקו מוסקינו ולהשיב למותג ולו מעט מאופיו האוטנטי.
