התרבות הישראלית נוטה להציג את עצמאותה כבריאה של יש מאין. לא ממשהו גרוע למשהו טוב, אלא מכלום למשהו, עצמאות כמעט מיסטית, בעלת מאפיינים מיתולוגיים, קסומים ומעוררי כבוד והתפעלות. בשלב הבא יצרנו תרבות וזהות ישראלית שסופגת קצת מהכול, מאמריקה, מהמזרח ומאירופה, מיקס ייחודי שממשיך לברוא את עצמו כל פעם מחדש.
עצמאות אינה מתחילה ביום ומסתיימת ביום, אלא מושג העצמאות נשען על תהליך שיש בו שלבים רבים ומגוון אתגרים. קבענו את “יום העצמאות” כיום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ובעצם תהליך עצמאותנו התחיל בשלהי המאה התשע עשרה.
התרבות הישראלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרטים הראשונים שהופקו בתקופת המדינה שבדרך, בספרים שהודפסו, בהצגות התאטרון הראשונות, בציור וכמובן בהתנהגות האנושית, היא תרבות של התחלה מכלום. גם אותם אנשים שהגיעו לארץ עם משהו – השכלה או רכוש, היו צריכים להתחיל מאפס. כשחושבים על זה, מדהים עד כמה באמת היה פה כלום. די להסתכל בתמונות החולות של תל אביב וראשון לציון, כדי לקלוט (או לא לקלוט…) את גודל השינוי. האפקט הגדול של ה”וואוו” נוצר אחרי שנים, שפתאום אנו עוצרים ולא מאמינים איך הגענו לאן שהגענו מכלום – לא ממשהו גרוע למשהו טוב אלא מכלום למשהו – בריאה של יש מאין שהיא כה מעוררת התפעלות.
התהליכים הללו נצרבו בתודעתנו, וכאילו אומרים לנו – “אין ממי לקחת דוגמא, אין מקור השראה, עלינו ליצור מהתחלה מה שלא היה קודם”. כמעין חוזה בלתי כתוב של הצעירים כלפי הוותיקים להמשיך במסורת ולברוא את עצמם כל פעם מחדש. אחד הסממנים הבולטים לגישה זאת היא הנהירה שלנו כישראלים אחרי סטארט אפים וחדשנות, ולא רק בטכנולוגיה אלא גם במוזיקה, בספרות, בתיאטרון – כל הזמן מחפשים את החדש, השונה, את מה שאיש עוד לא חשב עליו קודם…לאחרונה דיברתי עם מומחית קפוארה (אומנות לחימה ברזילאית) החייה בברזיל שסיפרה לי שהיא מגיעה לישראל להשתלמויות כל שנה, כשראתה שהרמתי גבה בהשתאות, היא ענתה לי: “אין כמו הקפוארה בישראל בעולם כולו! בישראל מחדשים את המושג קפוארה”.
כל תרבות על פי טבעה מייחסת למושג “עצמאות” משמעות אחרת. בתרבות האמריקאית עצמאותו של אדם נמדדת בעיקר על פי מדדים של סיפורי הצלחה. הוא התחיל נמוך והגיע כל כך גבוה, כסיפור הממחיש את התגשמותו של החלום האמריקאי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (או אם תרצו, ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות…). תרבות שאפתנית והישגית, המלמדת את חבריה לכבוש פסגה אחר פסגה, להשיג ריגוש אחר
ריגוש, הנאה אחר הנאה ולא להסתפק בפחות מהטוב ביותר. השגת מה שרצית? אל תנוח, אלא בנה לעצמך שאיפה חדשה, חלום חדש…
לחילופין, תרבות המזרח הרחוק לא מתחברת לכל הדרמות ולרכבות ההרים הרגשיות של העליות והמורדות, אלא מקדשת את מושגי ה’זרימה’, הקבלה, וההשלמה עם המציאות כפי שהיא, שהם לכשעצמם נחשבים הישג, בחזקת ‘איזהו עשיר השמח בחלקו’.
אנחנו כישראלים מרבים לעסוק בטשטוש גבולות, מאמצים את הטוב מכל תרבות, וזאת בכדי לברוא מחדש את המיקס הייחודי לנו – מחד אנו אוהבים לקרוא סיפורי הצלחה, להירשם לקורס קאוצ’ינג לפיתוח עסקי, לקנות את המותגים האיכותיים ביותר ולחיות את החלום האמריקאי, מאידך, לבקר בהודו (“ביקור” שיכול להימשך גם שנה וחצי…) ולהיות שותפים לזרימה, למדיטציה ולחיבור ל”אני הפנימי” – מטשטשים את הכול ובונים מחדש. זהות ישראלית חדשה שיוצרת מן מיקס כזה שבו אנחנו כל כך גאים, ביכולת שלנו להיות גם פה וגם שם, בדרכנו הייחודית. “מה אתם מחפשים בהודו?” שואלים חברינו בתפוצות. במבט מבחוץ ניכרת היכולת לקלוט את היופי בתרבויות השונות. הרצון להשתלב בכל תרבות, הפך לשם נרדף לישראליות.
טרם הקמת המדינה ואף לאחר הקמת מדינת ישראל לאחר השואה, יצירת הזהות של “הישראלי החדש” נבעה מצורך קיומי – פה התעצבה דמותו של “שרוליק” הצבר הישראלי היפה, בעל הבלורית, הלבוש בתלבושת אחידה ואשר מתכחש לעברו. “שרוליק” של אז היה חלק ממרד הנעורים שמאפיין חברה צעירה המעוניינת להגדיר ולבדל את עצמה. כיום, דמותנו הנשקפת אלינו מבעד ליצירות האומנות של השנים האחרונות אינה מהססת להודות בחולשות, לבטים, כישלונות. הדור של ימינו מחזיק בהרבה יותר כלים ואפשרויות כדי לעצב את זהותו, חלקם גאים בכך שאינם קשורים יותר לעברם התרבותי, ואילו האחרים דווקא מתגאים בעבר ורוצים לחדש ולהתאימו למציאות של ימינו.
כך או כך, נשמת אפה של התרבות הישראלית היא ביכולת להיות כמו “שניצל בפיתה”, חברה היוצרת את השילובים הבלתי אפשריים. חברה שהמציאה את המושג “חקלאות מדברית”, המפריחה את המדבר בעזרת “טפטפות”. זאת ועוד, הסופר עטור פרס נובל, ש”י עגנון, הפליא בשילוביו הספרותיים, בשילוב שפה משנאית עתיקה בסיפור רומנטי על חלוצים הבונים את תל אביב המודרנית.
יחד עם ההישגים האישיים, מדינת ישראל כמדינה חוותה שנים ארוכות בהן לא היה ברור כלל אם המפעל הציוני ישרוד. גם היום, חשוב שלא נראה את עצמאותנו כמובנית מאליה כלל, אלא דווקא כהישג חסר תקדים מבחינה רעיונית והיסטורית. לנוכח התהפוכות שעוברות על המדינות סביבנו והאיום הקיומי שלצערנו עדיין מרחף באוויר. ביום העצמאות השנה, נבטא התפעלות, שמחה, וגאווה, על כל מה שהשגנו, ועל כל מה שעוד נשיג.
*איילה מוזס היא מייסדת ומנהלת בית הספר Go Get & Tell המספק פתרונות ייחודיים ללימוד השפה העברית, תוך שילוב תכנים ספרותיים ואמנותיים בתוך תכנית הלימודים. בימים אלו מוציאה מוזס לאור אנתולוגיה חדשה (המתורגמת גם לאנגלית) המשקפת את מגוון הספרות הישראלית האיכותית, ומגזין אינטרנטי העוסק במגוון נושאים מתחומי האמנות והתרבות, כחלק מחזון בית הספר להנגיש תכנים תרבותיים ישראליים לעולים חדשים ולאוכלוסיות רחבות בארץ ובעולם.
