רוני סרנת שוברת שתיקה/ נעה ארבר

את רוני סרנת ראיתי לראשונה לפני מספר שנים כאשר חלפה על פני באחד מרחובות תל-אביב. הופתעתי, סובבתי את הראש אחריה אך המשכתי בדרכי. לא ידעתי מי היא, לא עצרתי, לא צילמתי ולא ביקשתי סלפי. מי הכיר אז את התופעה הטורדנית שכיום רוני חווה מדי יום? כן, היא לא אוהבת להצטלם, “מאחורי הצילומים ישנו חלל ריק, הם אינם משקפים אישיות אמיתית” כדבריה. השתוממתי לא רק מהחזות המעניינת שלה אלא בעיקר מהאומץ לאמץ תדמית זוהרת ודקורטיבית, זרה כל כך לנוף השגרתי, וכל זאת בסתם יום של חול. הימים חלפו ומדי פעם המשכתי לפגוש את רוני באירועים ומופעים, בתצוגות ובתערוכות כשהיא תמיד, אבל תמיד, לוכדת מבטים משתאים.

כאשר אני מסתכלת על רוני אני נזכרת באנה פיאג’י, “מלכת הסטייל האישי”, עיתונאית ועורכת אופנה איטלקייה, איקון אופנה מחוננת, טעונה בכישרון אמנותי וחופש ביטוי נדירים. פיאג’י, שמתה לפני 3 שנים, הייתה במה חיה לתלבושות תיאטרליות שעיצבה לעצמה, שגרירה אולטימטיבית לתרבות לבוש ליבראלית, בועטת ומאתגרת. הייתה לה מלתחה דמיונית שכללה אלפי פריטי לבוש ואביזרים נדירים ומשעשעים וגם בגדי מעצבים בלעדיים, מאות זוגות נעליים ואוסף נדיר של תכשיטים, כובעים ותיקים מוזרים. בווירטואוזיות ודמיון מופלאים, נהגה פיאג’י לעצב את עצמה מחדש וללבוש מערכות שלעולם לא חזרו על עצמן.

לרוני, בדומה לפיאג’י, סגנון לבוש ייחודי, היא יוצרת במו ידיה מערכות לבוש ואביזרים מחומרים ואלמנטים אוטנטיים משנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה, אותם היא מוצאת בשווקים ובאוספים נדירים ברחבי העולם. אך בעוד שסגנונה האקלקטי של פיאג’י היה מורכב מפריטי לבוש אקראיים, מערכות הלבוש של רוני משקפות נטייה ליצור מראה שלם ומושלם בצבעוניות הומוגנית. הפריטים היחידים שרוני רוכשת, הם גרבונים ומגפים גבוהים הנושקים למפלס הברך ומותאמים לכל שמלה ומערכת. יש לרוני חוש יוצא דופן לשילובי צורות וצבעים ויכולת לדמיין כיצד אלמנטים שנראים סתמיים יתמזגו באופן מפתיע לקולאז’ים אמנותיים. שנים ארוכות היא אוספת את החפצים הספציפיים, זוכרת את כולם ויודעת לדלות ולהתאים את החפץ הנכון לכל קומפוזיציה חדשה. היא מעצבת תכשיטים, ענקי צוואר, סיכות  ותיקים; תיקי ערב מרשימים, שקשה להבין כיצד הם נרקמים בדמיונה וכיצד היא משכילה לרקום אותם במציאות. כיצד מכלול של אלמנטים זרים אלו לאלו מתמזגים ליצירות אמנות עכשוויות שמוצגות בגלריות לאמנות ובחנויות גלריה בחו’ל. ערב רב של אלמנטים שונים: שרשרות ומחרוזות, פרחים ובובות מיניאטוריות, כפתורים, חרוזים, אבזמים ומדליונים מצוירים ומפוסלים נטמעים אלו באלו, בעבודת יד מוקפדת לקולאז’ אמנותי מפתיע. לא ניתן לשחזר או לשכפל את האביזרים היחידניים שרוני מעצבת ומי שרוכשת אותם לא בהכרח זקוקה להם, התשוקה אליהם מובילה לרכישתם. במלתחה של רוני, לא ניתן למצוא בגדים קנויים, את מרבית בגדיה היא מעצבת ויוצרת בעצמה. היא משנה פריטי לבוש קיימים, תופרת חדשים מיריעות בדים ישנים, מעוטרים ברקמות, חרוזים ופנינים, בדי תחרה ייחודיים, מלמלות, בדי קטיפה ומשי. היא מפרקת ומחברת, משנה ומתקנת ומאפילה בטלאים ומלאכות יד נסתרות את הקטעים המתפוררים מיושן.ומה עם מכנסי ג’ינס ? אני שואלת אותה בהיסוס ומבינה שהגזמתי. מכנסי ג’ינס חולצות T או בגדים קנויים אינם מנויים בארון הבגדים שלה. אכן דמות יוצאת דופן בעלת תכונות ייחודיות ובחירות בלתי שגרתיות. מופנמת ודיסקרטית, מוחצנת ואקסטרווגנטית. צנועה ואסרטיבית, הוגה פנטזיות אך גם רוקמת תכנים דוקומנטאריים וחושפת בנחישות ואינטליגנציה רגשית גבוהה אמיתות חשוכות. ואכן, מול החזות המוחצנת מתנהלת בצניעות אישיות יצירתית אמיצה, חושבת, מעניינת ומתעניינת. “המראה החיצוני לא אמור לשדר את מה שמתהווה בפנימיותי, אומרת רוני, המעטפת אינה משקפת את התכנים האמיתיים להם אני מסורה ובהם אני עוסקת”.  ואכן אין גם כל קשר בין המראה החיצוני למהות האינטלקטואלית שלה, ליכולת ההסתכלות והסקרנות, החשיבה ודרכי היצירה האחרת המנותבות לאפיקים דוקומנטאריים ולסיפורים שקורים בחיים ובהיסטוריה. עכשיו ומזמן. רוני מעדיפה להביט על דברים מזווית ראיה שונה מהמקובל ומחפשת לעסוק בנושאים שטרם נשמעו או טופלו, בתחקירים ועדויות מודחקות, לפענח עובדות ולשחרר טראומות חבויות מנבכי זיכרונם של אנשים. היא מבינה את הגורמים והסיבות להדחקות אך חושבת אחרת, היא לא מאמינה בהצפנה או השתקה של עובדות גם אם הן כואבות  ומוכנה להתמודד בשורה הקדמית על מנת לחשוף דברים קשים ומכוערים.  “תמיד שאפתי לעסוק בנושאים שעדיין לא טיפלו בהם. אני חושבת שההיסטוריה חייבת להיאמר ולהיחשף”. ואמנם כך היא מאמינה וכך היא מתנהלת, ‘חופרת’ וחוקרת במעורבות רגשית גבוהה, בדקדקנות ובסבלנות אין סופית.

מחרוזות

לפני 10 שנים פגשתי את רוני בביתו של הוגו מרום שכילד היה אחד מ-669 ילדים צ’כים, אותם הציל ניקולאס ווינטון, המכונה “שינדלר הבריטי”. בשנת 1938 הגיע ווינטון, איש עסקים צעיר, לחופשה בפראג, אך לאחר שנתקל בזרם של פליטים שנמלטו משטחים שנכבשו על ידי הגרמנים, החליט  לשנות את תכניותיו. ווינטון, שחש באסון הקרב, שכנע הורים, ברובם יהודים,  לאפשר לו להעביר את ילדיהם למשפחות אומנות ברחבי אנגליה. למסע הנועז, שבמהלכו ניצלו מאות ילדים שהוריהם הושמדו בשואה, יצא ווינטון ללא סיוע או תמיכה כל שהיא אלא בעזרתה של אמו בלבד. במלאות לווינטון 96 שנים יזמה רוני, כמפיקה ועורכת בערוץ הראשון של הטלוויזיה, מפגש בין ווינטון והילדים הניצולים שחיים בארץ. המפגש צולם לתכנית ששודרה בשנת 2005 בערב יום השואה כאחת מתוך סדרה של שלש תכניות שנושאה ‘לשבור את השתיקה’. התכנית שרוני סרנת חקרה, ערכה והפיקה עסקה בשלושה סיפורי שואה לא מדוברים ולא מטופלים, הראשונה עסקה בשואה של יהודי צפון אפריקה ששהו במחנה ג’אדו שבלוב. השנייה עסקה באנשי ה’זונדרקומנדו’, כינוי שניתן לאסירים יהודים במחנות ההשמדה שהוטל עליהם לפנות את המתים מתאי הגזים, להעבירם למשרפות ולאחר מכן להוריד מהם את דברי הערך. השידור השלישי עסק בפגישה של ניקולאס ווינטון עם הילדים שהציל. על מעשה הגבורה והאנושיות העניקה לו המלכה אליזבט את התואר ‘סר’. לעומת זאת את תואר ‘חסיד אומות העולם’ הוא לא קיבל בגלל שלא עמד בקריטריונים ובגלל שאיזו סבתא נשכחת שלו הייתה יהודיה.

סיכות הדש

בערב יום השואה האחרון שודר בערוץ הראשון הסרט ‘שתיקה זועקת’. שש שנים של תחקירים טעונים עברו על רוני בהכנת הסרט, אותו הגתה וחקרה תוך חמלה וכבוד לקורבנות, לסיבות ההכחשה והחשיפה המביכה בפניה ניצבו. כביכול, עוד אחד מסיפורי השואה הרבים, אלא שהפעם מדובר בחשיפת נושאים מודחקים ומושתקים- סיפוריהם של ילדים שבמהלך המלחמה נפלו קורבן להתעללות מינית, על ידי חיילים וקצינים גרמנים ואוקראינים. בתבונה, התחשבות ורגישות נוגעת ללב, ליוותה רוני את הקורבנות עד שהיו בשלים לחשיפה ולהתמודדות שלאחרי החשיפה. נשים וגברים שבמהלך 70 שנה לא דיברו ולא סיפרו, גם לקרובים להם ביותר, את מה שעבר עליהם, הרגישו שהגיעה העת לשחרר מעצורים.

לא אחת חשבתי על רוני ועל עיסוקיה השונים, רציתי לשבת מולה, להבין ממנה את טיבה של הקוטביות שמאפיינת אותה, החזות המוחצנת ומהות סגנון הלבוש הדקורטיבי שאימצה. סיקרן אותי לדעת כיצד היא חוצה מתרסים ועוסקת בתכנים כל כך מנוגדים אך במיוחד מהיכן נובעת התעוזה לחקור ולחרוש תלמים בתוליים. למרות שפגשתי אותה לעתים תכופות היא אף פעם לא הסכימה להיחשף לכתבה אודותיה, רק לאחרונה, לאחר שהסרט ‘שתיקה זועקת’, שודר בערב יום השואה, נאותה רוני להרחיב ולספר על עצמה.

היא באה בשמלת מיני לבנה מבד תחרה ישן, מעל מכנסי ‘בלומרס’ (מכנסיים נפוחים קצרים) מגפי עור גבוהים לבנים ומחוררים במראה תחרה וגרביונים משובצים. את המערכת הלבנה אבזרה במחרוזת, חגורה ותיק מעשה ידיה משובצים באלמנטים וקריסטלים בגוון כחול מלכותי שהעצימו את גוון שערה הצבוע בגוון גזר לוהט.

רוני היא דמות ססגונית וייחודית שאין לה חלק בהמולה ההמונית, נכון שישנם אנשים שמתלבשים יפה ומעניין, מוזר ומכוער אלגנטי או אוונגארדי אך אף אחד במרחב המקומי וגם לא בכל מקום אחר מתלבש ומתאבזר כמותה. שבוייה בכבלי האסתטיקה של שנות ה-20 וה-30 רוני חושבת ומתנהלת מחוץ לקופסה וגם מתלבשת, שונה מכל אחד אחר,  בסגנון לבוש שנודף ממנו ניחוח דקורטיבי של אותן השנים. היא משנה ומשפצת בגדים ישנים, מנערת את הדימוי התקופתי ומעניקה להם חזות הולמת לזמן ולמקום. “אופנה היא  עניין אישי, אומרת רוני, דו-שיח שמתנהל בין האמן שיוצר אופנה לסביבתו ודו -שיח אינטימי בינו לבין עצמו”. רוני אמנם מנהלת דיאלוג עם העבר אך מקפידה לשמור על חזות עכשווית, שאינה מזכירה ואינה דומה לאיזו דמות שנשלפה מז’ורנאל  מצהיב ומיושן.

נעה ארבר, מעצבת רבת פעילות במפעלי אופנה בארץ ובחו’ל, עשרות שנים של הוראה על אופנה בינלאומית, ב”שנקר” ובמכללות אופנה. קיימה ראיונות רבים עם מעצבים מובילים, בארץ ובחו”ל, צילמה בתצוגות המעצבים בפירנצה, מילנו, פריז, ניו-יורק וגם בלונדון וטוקיו. צילומים שליוו את כתבותיה בעיתונות היומית בישראל, בחוברות תרבות ומגזינים מקצועיים.