של מי הצילום הזה לעזאזל – השלכות הקדמה הטכנולוגית על האומנות/ תמר סצמסקי

מיכאל וולף הוא צלם עיתונות גרמני שהחליט לעורר פרובוקציה כשהכניס את סדרת הצילומים שלו מ-GOOGLE STREET  לתחרות פרס צילום העיתונות העולמי. סדרת הצילומים שלו זכתה בציון לשבח וכמובן עוררה ויכוחים סוערים. אך האם הצילומים הם שלו? האם צילום כזה יכול להיחשב צילום עיתונות? איך קשורה עבודתו למסורת הארוכה של המדיום שבה הצלם עד להתרחשות ו”תמונה אחת שווה אלף מילים”? 1

וולף טען שהצילומים הם שלו מכיוון שהעמיד מצלמה על חצובה וצלם את המסך.  “הזזתי את המצלמה קדימה ואחורה כדי למצוא את החיתוך המדויק וזה הופך את זה לצילום שלי. אני לא עובד של גוגל, אני מנכס את הצילום שלהם.”

במשך שנים רבות סוגיית ‘ניכוס צילומים’ היא סוגיה שנויה במחלוקת. להכניס כאלה צילומים לתחרות של צילום עיתונות זה צעד קונספטואלי.

הצילומים מנותקים מכל קונטקסט של מקום וזמן, מהלך שמרחיק אותם עוד יותר מצילום עיתונות. כמובן שהוא מעוניין להעלות שאלות בקשר למסורת ארוכה של צילום שבה הצלם היה עד להתרחשות.

בעבודות כאלה הצלם הוא סוג של עורך. הוא ממחזר, חותך ומצמיד. האמצעים הם לא מוגבלים והאפשרויות אין סופיות. מי יכול להעלות בדעתו ‘צלם רחוב’ שנשאר בבית? בניגוד לצלם הרחוב המסורתי, צלם שמצלם מהרשת לא צריך אינסטינקטים מהירים, הנושא לעולם לא יזוז או ישתנה. הצלם גם לא צריך לדאוג לגבי עומק שדה, אור או חוסר שיתוף פעולה מצד הנושא. 2

 יצירת קשר – 054-4733348

תמר סצמסקי

חזרה לחדשות ועדכונים

אני רוצה להשאיר פרטים ושיצרו איתי קשר