אלופה
מאת: נורית קידר
דימוי באדיבות: adrian8_8
“עומר את אלופה” אמר לי המדריך לכדורגל.
“אלופה”? שאלתי . אמא אמרה לי שאלופה זה במילים אחרות מצטיינת ביותר.
אני דווקא רוצה להיות מצטיינת. או אלופה.
“מה צריך לעשות כדי להיות מצטיינת בחוג לבלט”? שאלתי.
“צריך להתאמן כל יום” אמרה לי אמא. “ולא לוותר גם אם קשה”, הוסיפה במבט רציני.
“מה צריך לעשות כדי להיות מצטיינת בטניס”? שאלתי.
“צריך להתאמן כל יום ולא לוותר אפילו אם זה קשה” אמרה אמא.
לא הייתי בטוחה שאמא צודקת.
חשבתי שסבתא שלי יודעת איך נעשים אלופים.
“סבתא, אם אני רוצה להיות אלופה, מה אני צריכה לעשות”?
“איזו אלופה את רוצה להיות עומר? אלופה בספורט? איזה ענף בספורט? בריקוד? בשירה? בשחייה”? שאלה סבתא.
אני חשבתי שבאמת יש הבדל בין כדורגל, שחייה, או בלט.
לא חשבתי פעמיים: “אלופה בכדורגל”.
“להתאמן הרבה מאד שעות” אמרה סבתא.
“גם אלופה בטניס, גם אלופה בכדורסל”? שאלתי.
סבתא צחקה. “עומר, בכל מקצוע, אם רוצים להצטיין, להיות אלופים, צריך להתאמן הרבה שעות”.
“כמה שעות”? שאלתי. “כל יום אחרי שעות הגן ובית הספר” אמרה סבתא.
“גם בחופשים”? סבתא לא חייכה, “בחופשים מתאמנים הכי קשה”.
“סבתא את בטוחה? גם בריקוד? גם בשירה? גם בנגינה? גם בשחייה”?
“ודאי עומר” אמרה סבתא ברצינות, “מי שרוצה להיות אלוף מתאמן כל יום, כל רגע”.
“כל יום, כל רגע?” שאלתי.
“סבתא, החלטתי אני לא אהיה אלופה. זה לא מתאים לי”.
