יש לי שאלה…
מאת: נורית קידר
צילום באדיבות: julesnene
פתאום, בוקר אחד, אמא אמרה לי: “עומר מחר אבא את ואני נוסעים לצפון. נהיה במערה עם הרבה מים זורמים, נישן באוהל אינדיאני ונאכל פיתות שנכין בטאבון”
הסתכלתי ולא הבנתי.
למה לא שואלים אותי אם אני רוצה לנסוע לטיול?
אם היו שואלים אותי: “עומר את רוצה לנסוע לטיול? את רוצה לטייל באגם? את רוצה לישון באוהל אינדיאני…”?
אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת מה אני חושבת.
אני חושבת שטיול עם אבא ואמא זה כיף גדול, אבל למה לצפון? ומה זה צפון? שם של מקום?
אני חושבת שלטייל בתור מערה עם מים זה נורא מפחיד אותי.
אני חושבת שלישון באוהל אינדיאני זה לא כיף. אני גם לא יודעת מה זה אוהל אינדיאני.
אבל אף אחד לא שאל אותי.
אם היו שואלים אותי אולי הייתי בוחרת טיול אחר.
לא שאלו אותי אם אני רוצה ללכת לגן הדר, כי אולי הייתי בוחרת גן אחר.
לא שאלו אותי אם אני רוצה לקום בבוקר. אני הייתי רוצה לישון עוד קצת
כשאבא ואמא מחליטים לעבור דירה, הם לא שואלים אותי אם אני רוצה לעבור דירה.
כשאמא מחליטה ב- 7 בערב שעכשיו אוכלים ארוחת ערב, אז אכן אוכלים ארוחת ערב.
אבל אבא ואמא כן שואלים אותי:
“מה את רוצה לאכול לארוחת ערב, חביתה או עין”?
“עומר מה את רוצה גבינה לבנה או צהובה”?
“עגבניות או מלפפונים”?
תמיד שואלים אותי: “עומר את צריכה פיפי”?
אמא שואלת אותי: “איזה שמלה את רוצה ללבוש, את השמלה הלבנה או הפרחונית”?
אבא שואל אותי : “עומר את רוצה לטייל באופניים למטעי האבוקדו”?
לפעמים שואלים אותי. לפעמים מודיעים לי.
לפעמים אני מסכימה. לפעמים אני לא מסכימה.
“חיים קשים” אמרתי לאמא.
