מוזיקה ילדותית או ילדות מוזיקלית?
מאת: עפר שלי, פסנתרן ומייסד שלישיית עתר למוסיקה קאמרית
“האם אנו סבורים שלילדים אין רגישות לגוונים ולכן רק צבעי יסוד מתאימים להם? או האם אין להם רגישות לצליל או לקצב כך שצריך לתקוף אותם במנגינות פשוטות ובמקצבים מודגשים ושבלוניים?
חסידי התורה האנתרופוסופית בוודאי מכירים את הגישה האלטרנטיבית שמציגה האנתרופוסופיה – הילד הוא יצור רגיש בהרבה מהמבוגר וחושיו מחודדים ורגישים פי כמה – ולכן נעטוף אותו בגוונים רכים ובגירויים עדינים כדי לאפשר לו לחוות, לדמיין ולהרגיש”.
עופר שלי יוצא נגד הרדידות בעולם המוסיקה לילדים.
אורח מכוכב אחר שהיה נכנס לחנות צעצועים טיפוסית באחד מהקניונים הגדולים והגדושים היה בוודאי ממשש את הסחורה באצבע אחת ירוקה, מהרהר ושואל:
בעבור אילו לקוחות נועדה החנות הזו?
“זוהי חנות לילדים” היה מסביר מדריך הטיול. “מעין אנשים קטנים הנמצאים בשלב מוקדם בהתפתחות שלהם”.
אם כך, היה מתעניין האורח הירוק, כפי הנראה ילדים הם ממש כמו בני אדם רק שהם עיוורי צבעים, כבדי ראייה וגם חרשים.
מספיק להביט בעולם של מוצרי המשחקים והעיצוב שהחברה שלנו מציעה לילדים כדי לקבל סחרחורת – הצבעים חדים וזועקים בעוצמה שלהם, הכל סובל מצעקנות מוגזמת, הצלילים המתלווים לאותם צעצועים תמיד חזקים מידי, צורמים, מציקים.
אין ספק שהצבעוניות הזו מספיקה כדי למשוך את תשומת ליבם. וכמובן שיש גם ערך לפשטות. אולם בכל זאת, האם אנו סבורים שלילדים אין רגישות לגוונים ולכן רק צבעי יסוד מחוזקים ורוויים מושכים את תשומת ליבם? האם צבעים חזקים הם בהכרח מסמלים “פשטות”? האם אין להם רגישות לצליל או לקצב כך שצריך לתקוף אותם במנגינות פשוטות ובמקצבים מודגשים ושבלוניים?
חסידי התורה האנתרופוסופית בוודאי מכירים את הגישה האלטרנטיבית שמציגה האנתרופוסופיה – הילד הוא יצור רגיש בהרבה מן המבוגר וחושיו מחודדים ורגישים פי כמה – ולכן נעטוף אותו בגוונים רכים ובגירויים עדינים כדי לאפשר לו לחוות, לדמיין ולהרגיש.
אני מוכרח להודות שהעיקרון הזה מדבר אלי. המתקפה הכמעט ברוטאלית שהחברה שלנו מזמנת לילדים הרכים סוגרת את החושים והדמיון שלהם יותר מאשר מפתחת אותו. כשאנחנו נחשפים לאור חזק מידי, הרפלקס שלנו הוא לעצום את העיניים. באותו האופן אני מנחש שמגיב ילד רך שנחשף לצבע עז ולצליל חזק.
כמו בעולם המבוגרים, גם בעולם התוכן לילדים התפצלו שתי גישות הפוכות כתגובה לקצב החיים המערבי האגרסיבי והמשופע גירויים. גישה אחת אומרת שהחיים “זזים מהר” ולכן ראוי לחשוף ילדים למחשב, לאייפון ולקצב הזיפזופ המהיר בין האפשרויות הבלתי נגמרות. חדש זה טוב, ישן זה משעמם. מהיר זה אין, איטי זה אאוט.
הגישה ההפוכה בורחת לצד השני וכיום אנשים רבים מחפשים מפלט מהאלקטרוניקה ומהיובלים המבולבלים בסביבה. אלה מחפשים סביבה רגועה יותר, אם בחיי כפר או ברוחניות מתוצרת המזרח.
כך או כך, לא צריך לברוח לכפר מרוחק בכדי לעדן את חווית הספיגה עבור הגיל הרך. כמו שצבעים עדינים ופסטליים יכולים לעשות את העבודה, כך גם מוזיקה רכה ונעימה, ופחות אלקטרונית ופופית יכולה להיות חוויה חושית חזקה עבור תינוקות וילדים.
בתמונה: עופר שלי ושלישיית עתר
