תהליכי יצירה
אלבום הבכורה הכפול של האמן הפוסט-מודרני אורי רז, מאופיין בסגנון אינדי-רוק ומשלב בתוכו צילום, ציור, שירה, פרוזה ומוסיקה כמובן. עברו של רז והלך רוחו באים כאן לידי ביטוי באמצעות קטעים מוסיקליים העוסקים באהבה, כאב, בדידות, גבורה, יחסים בין בני משפחה ועוד. תהליך יצירת האלבום נחשף כאן לראשונה מפי האמן עצמו.
מאת: אורי רז
אל השירה נחשפתי בגיל 16 כאשר חשתי צורך עז להשתמש במילה הכתובה, בתור זרם תת הכרתי וכחלק בלתי נפרד מתהליכי הגיבוש של ציורי. התחלתי לכתוב שירים על הקנבס, מבלי להיות מודע לכך וכיסיתי אותם בצבע. לאחר פרק זמן התחלתי לפצל בין התחומים, להעתיק את הכתבים אל מחברות ולהמשיך לטפח את הציורים ואת השירים, כשני ערוצי יצירה שונים ונפרדים. הושפעתי רבות מהמוסיקה הקלאסית, מהשירה הרוסית והדרום אמריקאית ומג’אז, ששמעתי בבית ההורים, ממוסיקת הרוק של שנות השישים ועד הגראנג’ שהכרתי דרך חברים, ומלימוד עצמי והכרה של זרמים שונים במוסיקה, ושירה של כותבים כמו אלתרמן, ש. שלום, יהודה עמיחי, נתן יונתן, אברהם חלפי, יונה וולך, נתן זך, דוד אבידן, פינחס שדה ורוני סומק.
לשירתה של יונה וולך נחשפתי בגיל 17 כשהאזנתי לדיסק “בציר טוב”, וכשלימים קראתי את הביוגרפיה שלה ונוכחתי עד כמה היא חפצה שהשירה שלה תהפוך לרוקנרול ישראלי, החל לדגור בתוכי היצר הזה ששירתי תהיה מולחנת.
לימים, חברי בן כיתתי יונתן שפירא, הכיר לי את המוסיקאי יובל חבקין וביחד יצרנו דיסק גנוז שנקרא “חלום שבור” -המבוסס על רקעים ושטיחים מוסיקליים, שעל פניהם אני קורא את שירתי. כך יצא ששנתיים אחר כך, האוצרת דורית ראשוני מנדל שאצרה תערוכת יחיד שלי, הפגישה ביני לבין המוסיקאית גליה לוי שגיא, שהלחינה את חמשת השירים הראשונים, בפרויקט שעליו אנו מדברים היום.
הפרויקט החל עם חבריי להקת bedtime story הפסיכדלית, עליה נמנו ליאור חבקין (אחיו של יובל), אורפז אגרנוב ואלון לאון הלל. כעבור שנה ליאור עזב את הארץ, ואורפז אלון ואני התקדמנו הלאה לבד. מעולם לא פעלנו כלהקה, כך שמדובר בהפקה כלכלית עצמאית שלי, ובהפקה מוסיקלית עצמאית שלי, של אלבום אינדי-רוק, אלבום הבכורה שלי, בו אני כתבתי את כל השירים.
ההיריון של הדיסק התחיל בשנת 2004 והלידה הסתיימה עתה, בשנת 2012.
בזמן הארוך הזה היו מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה, חטיפתו של גלעד שליט וגם חזרתו מהשבי, ארבעה ראשי ממשלה, רעידות אדמה, צונמי, מאות אלפי הרוגים, מהפיכה בעולם האיסלמי, שתי אולימפיאדות, משבר כלכלי עולמי, מהפיכה בישראל – העם דורש צדק חברתי…
ואני- בכל התקופה הארוכה הזאת בתוך המסע ל”חיוך מתוך הבכי…. “
שותפים לפרויקט, חמישה מלחינים, ארבעה זמרים וארבע זמרות. האלבום כולו הוקלט ומנוגן על ידי כלים מוסיקליים אמיתיים. יש בו 27 קטעים, והוא פרוש על חמישים עמודים של חוברת, הכלולה במוצר הסופי כספרון
בפני עצמו, בו משולבים צילומים, ציורים, שירה ופרוזה פרי עטי.
אני יודע שהאלבום הזה הינו יוצא דופן בנוף המוזיקלי. הוא תוצאה של שנים, שבהן חיפשתי את הדרך לשלב מוסיקה עם אמנות פלסטית, מילים עם ציורים, באופן המשלים האחד את השני לכדי יצירה אחת שלמה. האלבום מתעסק במחשבות שלי. ברגשות. אהבה, אכזבה, כאב, בדידות, גבורה, פחד. יש שיר על יחסים, יש משלים ונמשלים, תובנות, חיים, אובדן, מוות. אחד השירים הוא שיר מחווה לז’ק ברל האחד והיחיד, ושיר אחר הוא שיר בגרמנית אשר פונה לבחורה אותה הכרתי וחוויתי כבן דור שלישי לשואה, יש שיר העוסק בקשר בין אמנות לשיגעון, שיר העוסק בכמיהתי לילד, שיר מתריס כנגד איוולתן של מלחמות, ועוד…
האלבום הוא מסע מורכב וארוך לתוך חיי – ובכל זאת אוניברסלי.
במהלך שבע וחצי השנים האחרונות, עמלתי והשקעתי את מירב זמני, כספי, דמי, כמפיק, ככותב המילים וכאחד מהמעבדים המוסיקליים, של האלבום הכפול הזה, בשם “חיוך מתוך הבכי”. בסופו של תהליך נכנסו 27 שירים, אבל על רצפת חדר העריכה נותרו כחמישים קטעים אחרים נוספים.
הצפייה שלי מהצד בתהליך בו מתוך מילים נולד לחן, והלחן מחולק בעיבוד המוסיקלי להקלטה של מגוון כלים, שלכל כלי יש את התווים שלו, לכל כלי יש רגעים של כניסה ורגעים של יציאה, חוזרים ונשנים ומשתנים הנערכים במיקס הסופי כמו שכבות על גבי שכבות, בערוצים שונים, המתלכדים לתוצאה סופית אחת… כל זה הזכיר לי כצייר, איך ציורים קלאסיים הלכו והתגבשו, שכבה אחר שכבה. כשצפיתי באורפז יוצר את המיקס, בקפדנות של חלקי מילימטר, חלקי שניות, זאת הייתה בעצם ההבנה שלי, כיצד נוצר ציור היפר-ריאליסטי.
אני, שלכל אורך חיי, חי ויוצר סולו, ומה שקורה, קורה רק ביני לבין העט לבין הנייר, או ביני לבין הצבעים, המכחולים והבד, בהפקה הזאת הבנתי בפעם הראשונה, שאני יכול, יודע, מסוגל, לשחק משחק קבוצתי, לנהל תהליך בין אישי עם מספר גורמים. לרתום מספר גורמים, שכל אחד מהם הוא אינדיבידואל, ולקשור ביניהם.
למזלי הטוב, כיום אני חי את חיי באופן טוטאלי כאמן- ואת הכתיבה והציור, אני רואה כצורך קיומי, אשר מתפרץ מתוכי והכרחי לקיומי. אני מגדיר את היצירה ‘כמחלה ממנה אני מקווה לא להירפא’. ויש לי רק משפט אחד לסיום: “אמנות, אַת הדמעה מתוך צחוקי, שאגתי מעבר טירופי, אַת המותר האבסולוטי הקיים אך ורק בִּמחוזותייך, זכיתי להפליג אליי עצמי, כשהפלגתי על גבייך”.
