דבר אוצרת

חזון הצמות היבשות
מאת: ד"ר פנינה רוזנברג

תערוכתו החדשה של אבנר בר חמא "תחיית חזון הצמות היבשות", מאגדת בתוכה עבודות העוסקות במגוון מדיומים ומוטיבים, כשהחוט המקשר ביניהן הינו אזכור לחזון העצמות היבשות שבספר יחזקאל (ל"ז: א'-י"ד) ולשאלה המופנית אל הנביא בראשית החלום/חזון "התחיינה העצמות האלה" (ל"ז: ד').  

בר חמא מקיים במשך שנים דיאלוג טעון עם ההוויה היהודית בתקופת השואה, המונכחת בעבודותיו בצירי זמן ומרחב עכשווים. כך למשל, הוא "מתערב" באתר הנצחה ליהודים שנרצחו על גדות הדנובה בבודפשט,  מעמת את העומדים מנגד וקרבנות המשטר בצרפת הכבושה, באמצעות הנכחת רוחות הרפאים של  היהודים שניצודו בפריז ויוצר הזדהות וסימביוזה עם  גורלו של  "הילד בגטו וורשה", בסדרת עבודות בהן דימוי איקוני זה של השואה מלווה את האמן באשר יילך.

בציר אחר, אותו אורג האמן ומקשר לסיפור השואה, הוא מעלה על נס את התחיה היהודית-ציונית בארץ ישראל – בעבודות בהן הוא שוזר ואורג פרשנות אישית לאלמנטים ויזואליים, כמחרשה ושדה חיטה, אשר נצרבו בזיכרון הקולקטיבי כמסמלים את כיבוש האדמה, לצד דיוקנותיהם של דמויות משמעותיות כמו הרב קוק, הרב טייכטל והרצל.

בר חמא, המגדיר את עצמו כ"אמן דתי שמגשים את האידיאה האלוקית דרך כישוריו האמנותיים," מציג בתערוכה זו ובכפיפה אחת, את מכלול ההיבטים השונים המעצבים את תפיסת עולמו וכפועל יוצא, את ה"אני מאמין" האמנותי שלו.

אחת היצירות בתערוכה, שמכותרתה נלקח שם התערוכה, מציגה קבוצת חיילות ישראליות, שש במספר, הצופות בקבוצות שיער, הנגזז מראשי האסירות, כפי שמוצג במוזיאון אתר ההנצחה באושוויץ, על גבי מצע המגולגל כספר תורה. העימות הנוצר בין השיער שבתצוגה לבין זה של שש הנערות הישראליות, שמספרן, שלא במקרה,  מאזכר את מספר הקרבנות היהודים בשואה, מצמרר ומרגש. שיער הקרבנות,  המנותק מגופן ומרמז על חילול פרטיותן וחוסר האינדיווידואליות, דומה בעיצובו לזה של הנערות הישראליות; אלא שתסרוקתן של החיילות מהווה חלק בלתי נפרד מראשן, מגופן ומזהותן כנשים צעירות בעלות חופש בחירה וחופש תנועה – כל מה שנמנע מהכלואות באושוויץ. כך, הפער שנפער בין הנשים-קרבנות השואה,  לבין הצעירות הניצבות לפני שרידיהן החומריים, ממרחק של שלושה דורות, נסגר באורח אירוני ופרדוקסלי, באמצעות עיצוב שער זהה.

אין זה מקרה שהאמן בחר בקבוצת צעירות ישראליות כמשלימה ומנגידה את קבוצת הקרבנות: בעוד כל חיילת, למרות המדים ועיצוב השיער הדומים, שומרת על איפיוניה היחידניים, הרי שמקבוצת הקרבנות נותר רק השיער, שמשמש כמטונימיה לנשים שהתהדרו בו, טרם הפכו לכלואות אנונימיות, חסרות שם וזהות.

בעצם הצבתן של החיילות במשטח הקדמי של היצירה והבחירה להציגן מגבן, הופך האמן את הצופה לשותף פעיל בחוויה. בעוד הוא "מונחה" להסתכל על שיער הנשים המוצג באושוויץ דרך הפריזמה של החיילות, יוצר בר חמא רובד נוסף של מעורבות עכשווית, בנוסף לזו שהונצחה ביצירה ובכך מרחיב את טווח הנוכחות הקבועה של העבר בהווה ואת החלחול הקבוע של השואה בהוויה הישראלית, שהיא ליבת יצירתו האמנותית.

מספר גדול מיצירות של בר חמא מציגות את  הילד מגטו וורשה, אותו צילום איקוני של השואה, כשהוא נמצא בכל מקום, כתזכורת קבועה ומתמדת לעבר שאינו עובר. יש ומראהו חמקמק, כמעט בלתי נראה, כשהוא ישוב על ערמת סבונים בפתח חנות פריזאית למשל או בכניסה לפארק בעיר, שהכניסה אליו נמנעה ממנו, כמו מיהודים אחרים. הוא מהווה לאמן מעין בן-לוויה קבוע באשר הוא: דימויו הכמעט שקוף, מופיע כ"שתול" ברכבת התחתית של ניו יורק בת-זמננו, כמו גם בבית קברות בברלין ובאופן לא מפתיע גם בכותל בירושלים. החלחול של הדימוי, הלקוח מצילום הארכיון בשחור-לבן במראות בני זמננו הצבעוניים, מצביעים על דיאלוג קבוע ומתמשך עם העבר, כשעצם הקיום מהוה הנצחה מתמדת.

אולם האמן אינו דן רק בהנצחה פרטית ובהרכנת ראש אישית. בר חמא, שעוסק בזהות הישראלית-היהודית והדתית-ציונית, מקנה מרחב רב בעבודתו האמנותית לזיקה שבין ארועי השואה להתיישבות בארץ, כשמספר דמויות משמשות לו כמופת.  כך הוא משלב בצורה ייחודית את יומנו של הרב יליד הונגריה – יששכר שלמה טייכטל, שנספה בשואה, בפרוסות לחם – אותו מצרך מזון שהיה מבוקש כל כך ברעב הגדול והמתמשך שאפיין את השואה.

זיווג זה מתקשר לזיקות נוספות: לצד הקשר לעבודת אדמה, לתבואה ולחרישה, שאפיינו את המפעל הציוני, מבקש בר חמא להעלות על נס גם את התפנית שעבר הרב בתקופת השואה, כאשר חזר בו מתפיסת עולמו הקודמת והטיף לעלות לארץ ישראל, לקנות בה קרקעות ולעבוד את אדמתה, כפי שמופיע בכתביו.

לצידו של הרב טייכטל, "מזווג" בר חמא את הרב קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון, עם הרצל. קוק, בתגובה לדברי חוזה המדינה אשר טען כי "הציונות דבר אין לה עם הדת", קבע שתפקידה של הציונות הדתית הוא להפיח את הנשמה היהודית בגוף זה, שלכאורה נטול זיקה עם הדת והוא מתמזג בעבודה של בר חמא עם צילומו המיתולוגי של הרצל על המרפסת, בעת קיום הקונגרס הציוני בבזל. במרחב האמנותי החדש, מתקיים למעשה התיקון, בו מצויים בצוותא הרב והחוזה – כששניהם נושאים מבט לעבר חברה חדשה בה תיושם התחיה. כך סוגר בר חמא מעגל, שכל אחת מחוליותיו מייצגת ויוצרת דיאלוג בין עבר והווה, בין השמדה ותחיה ונותנת מענה חיובי לשאלת הנביא יחזקאל: "התחיינה ה(ע)צמות האלו"?

___________________________________________________________________________________________

ד"ר פנינה רוזנברג, היסטוריונית של אמנות, חוקרת השואה ומורשתה באמנות, הציגה את מחקריה החלוציים בתחומים שונים כמו אמנות ויזואלית במחנות בצרפת, קומיקס בשואה, נשים-אמניות בשואה ושפת הנצחת השואה, בכנסים רבים בארץ ובחו"ל וכן פרסמה אותם במאמרים ובספרים, ביניהם סלון המסורבים: השואה באמנות (תל אביב: רסלינג, 2013). ד"ר רוזנברג מעבירה קורסים שונים בתחומי השואה ומורשתה באמנות בטכניון חיפה ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל וכמו כן היא העורכת האמנותית של כתב העת האקדמי. Prism: An Interdisciplinary Journal for Holocaust Educators, Yeshiva University, New York.
pninarose@gmail.com 

חזרה לחדשות ועדכונים