מוטיבציה, אוריינטציה, ומשמעות המשמעות בחינוך ובהוראה
פרופ’ נמרוד אלוני הוא מרצה לפילוסופיה חינוכית במכללה האקדמית סמינר הקיבוצים, ראש המכון לחינוך מתקדם וראש קתדרת אונסק”ו לחינוך הומניסטי במכללה זו, יו”ר “כנס תל אביב לחינוך מתקדם” ומנהל תחום החינוך ב”מרכז לאתיקה שבירושלים”. פרסומיו כוללים ספרים ומאמרים רבים בתחומי החינוך ההומניסטי והחינוך המוסרי. להלן תמצית תשובתו לשאלה “מהו חינוך?”, כפי שכתב עליה באסופת המאמרים “חינוך – מהות ורוח”
“בהגדרה הכללית ביותר, חינוך הוא הפעילות האנושית שמכוונת לקדם צעירים למיטבם, מתוך זיקה לסגולי שבאישיות ולמעולה שבתרבות. זוהי פעילות שמזמנת לבני האדם התנסויות חיים שמפתחות את הכשרים הטמונים בהם, מרחיבות את דעתם, ומכשירות אותם לפעול ברגישות ובתבונה בסביבות הטבעיות, החברתיות והתרבותיות של חייהם. במילים אחרות, חינוך הוא מיצוי משולב ומתואם של הפוטנציאל הייחודי של הפרט ושל מארג המשאבים וההזדמנויות של המציאות החברתית-תרבותית, לכדי הוויה אנושית, קונקרטית ואישית, של חיים מלאים, מכובדים, ראויים ומספקים. לאורה של תפיסה זו, הנטועה במורשת ההומניסטית, ברור גם הזיהוי של החינוך עם ההכשרה לאמנות החיים האנושיים – למצוינות ב”בנאדמיות”. כפי שמנסח זאת ווייטהד: ‘קיים מקצוע לימודים אחד ויחיד בשביל החינוך והוא – החיים עצמם על כל גילוייהם'”.
“…עלינו לפעול בשלושה תחומים משולבים: לחרוג מן העיסוק הטכני והתפוקתי בהקניית דעת ולהעמידו בהקשר רחב יותר – בעל אופי רוחני, ערכי ותרבותי; להבנות בתוך מערכת הלימודים, ברוח התוכניות של “אופק חדש” ו”עוז לתמורה”, יותר זמן ומרחב למפגשים חינוכיים הכוללים דיאלוגים בין-אישיים ודיונים קבוצתיים; ולשכלל את ארגז הכלים הפדגוגיים של המורים, כך שיכילו דרכים שונות ומגוונות לדיאלוגים הומניסטיים ומעצימים עם תלמידיהם”.
“הדגש שמושם כאן על היחס האישי ועל הגישה הדיאלוגית כמובן אינם מקריים: כמו צבים וחלזונות שזקוקים לתנאים מסוימים של ביטחון או אמון כדי להגיח משריונם המסתגר אל מהלכים בעולם, כך הפתיחות, הקשב, הרוך, הרגישות, האמפתיה והאמון שמאפיינים את המפגש הדיאלוגי, מזמנים אפשרויות ל”פתיחת התריסים” ולהנכחת האנושיות והאישיות. במילים אחרות, הדיאלוג החינוכי הוא בית יוצר להרחבת האנושיות ולהתגבשות האישיות.
המיוחד בדיאלוגים אלה הוא, שהשניים או האחדים המשתתפים בשיחה, רואים האחד בזולתו אדם שלם, הדומה לו באנושיותו אך שונה ממנו באישיותו, ותוך הסתמכות על פתיחות, עניין, אמון וכבוד הדדיים, הם מתקדמים בשיחתם אל הבנה טובה יותר של עצמם, של זולתם ושל מעגלי התרבות והחברה המשותפים להם. ולדיאלוגים, כמו לאינטליגנציות, פנים רבות ומגוונות: הם יכולים להיות בעל אופי סוקרטי – עם התמקדות בפיתוח התשוקות והיכולות האינטלקטואליות; בעלי אופי רגשי, תוך-אישי ובין-אישי, מן הסוג שמציע קרל רוג’רס ומציעה נל נודינגס; בעלי אופי אקזיסטנציאליסטי – כפי שמוצג במשנותיהם של ניטשה ושל בובר; בעלי אופי ביקורתי ופוליטי – כפי שמציע פאולו פריירה (Freire) וממשיכיו בחינוך הביקורתי; וכיוצא באלה גישות וסוגים של דיאלוג המוכרים לנו מן החינוך הדמוקרטי, החינוך לשלום והחינוך לקיימות סביבתית”.
“בתנאים חינוכיים מיטביים כאלה, הנפש יכולה להראות פניה, הרוח יכולה להפציע ונוצרת אפשרות להוראה משמעותית מצד המורה וללמידה משמעותית מצד התלמיד. מן הבחינה ההשכלתית-תרבותית, אם לא עוסקים רק בחרושת ציונים והספקים של חבילות ידע (עיסוקים שמאמללים הן את המורים הן את התלמידים), נפתחת האפשרות לעסוק בהשכלה ובתרבות “כמו שצריך”: מתוך עניין, התרגשות, משמעות אישית וחברתית, נגיעה באקטואליה, עירור הסקרנות והחקרנות, אהבת תוכני דעת ואמנות, פיתוח כישורים גבוהים של ביקורתיות ופרשנות, השקעה באמנות ההתנסחות בכתב ובעל פה, פיתוח תרבות הדיון ועירור המודעות המוסרית והטעם האמנותי. ומן הבחינה הרגשית-התנהגותית, נוצרות אפשרויות לחיזוק תחושות המוגנות והשייכות של התלמידים, עידוד והעצמה לקראת מעורבות פעילה בלמידה ובעשייה הבית ספרית, נגיעה בתרבות הפנאי, בניית אמון בסיסי בזולת, ברוח האדם ובמוסדות החברה, טיפוח של כושרי הקשב והאמפתיה, טיפוח התנהגויות מתחשבות ומרוסנות, פיתוח כישורים חברתיים ותחושת קהילתיות”.
“לפנינו אפשרות לחינוך אחר. חינוך שהוא משמעותי הן מן הבחינה של החווייתיות והרלוונטיות האישית, הן מן הבחינה של העמקות והחשיבות התרבותית. חינוך שבלבו עיסוק במוטיבציות, באוריינטציות ובמשמעויות, כחומרי הגלם ההתנסותיים שמתוכם מתפתחות ומתגבשות אישיויות הניכרות בחיים אנושיים מלאים וראויים”.
לאתר הספר “חינוך – מהות ורוח“
