תערוכה

גלוקאליות אפריקנית
תערוכה חדשה שנפתחה לאחרונה ב"גלריה ללימודי אפריקה" מזמינה את המבקרים לסיור בין יבשות ומציעה התבוננות באמצעות יצירות אמנות, ביחסים המורכבים בין המקומי לעולמי

עבודה של דונטיין סיזנרוס ולריאנו, 2013 

האם בכפר הגלובאלי העכשווי קיימות גם זהויות מקומיות נפרדות זו מזו? האם מה שנדמה כזהות מקומית ברורה, הוא למעשה חלקיק מתוך שלם אחד גדול? האם דגמים, צבעים ומקצבים שמתגלגלים מיבשת ליבשת וחוזרים ומופיעים בוריאציות שונות במקומות שונים בעולם, מייצרים מכנה משותף אסתטי שהוא כלל-עולמי? שאלות אלו מלוות את המבקרים בתערוכה החדשה ב"גלריה ללימודי אפריקה". 

נקודת המוצא של התערוכה הם בדי בטיק אפריקאים ומודפסים. השימוש בבדים אלו נפוץ כמעט בכל ארצות אפריקה שמדרום לסהרה והוא שזור במרקם החיים הפוליטי והחברתי, עד כדי כך שהם הפכו לאחד הסמלים המוכרים ביותר של היבשת. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר של היסטוריית העיצוב והייצור שלהם, חושפת סיפור של קשרי מסחר חובקי עולם.

בדי בטיק מהשוק קומאסי בגאנה, 2013

אריגים מאירופה היוו מרכיב חשוב בסחר החליפין במערב אפריקה, לפחות מאז המאה ה-15 והם נסחרו בעיקר תמורת זהב ועבדים. כבר מראשית הסחר, יצרני האריגים והיזמים האירופאים ראו חשיבות רבה בסיפוק הצרכים האסתטיים והמעשיים של השוק המערב-אפריקאי.

השתרשותם של בדי הבטיק באפריקה, החל למעשה בניסיון של מפעלים הולנדיים לשבור את תעשיית הטקסטיל המקומית באינדונזיה (שהייתה אז כידוע מושבה הולנדית). לקראת סוף המאה התשע-עשרה, מפעלים בעיר ההולנדית הארלם, ייצרו באמצעות מכונות חיקויים לבטיק מהאי יאווה, אך הצרכנים האינדונזיים, בעלי המסורת העתיקה של ייצור בדי בטיק, דחו את החיקויים בשל איכותם הירודה. במהרה, הסוחרים ההולנדים מצאו שוק חדש בתחנת המסחר ההולנדית בחוף הזהב (גאנה כיום). תוך שנים ספורות, בראשית המאה העשרים, מפעלים באנגליה, שוויץ, צרפת ואפילו יפן כבר יצרו בדי שעווה, שיועדו במיוחד למכירה בשווקי מערב אפריקה. סוחרים ויזמים השקיעו זמן ומאמצים עצומים בהבנת הצרכים וההעדפות שם, על מנת להתאים את הייצור לטעם המקומי.

מיד עם קבלת עצמאותן בשנות הששים, לעתים אף כאקט סמלי, מדינות רבות באפריקה הקימו תעשיות טקסטיל משלהן ובכך הצליחו לדחוק לעיתים את רגלי מתחרותיהן שמעבר לים, תוך שראשי המדינות החדשות קוראים לבני עמם להתלבש בלבושם המסורתי.

עבודה של מירית בן נון, 2005-2009

למרות שבדי הבטיק מופיעים בכל רחבי מערב אפריקה ומרכזה, בתערוכה הנוכחית מוצגים אך ורק בטיקים העשויים בעבודת יד או במכונה מגאנה, שלה מסורת אריגים עשירה באופן מיוחד.

מגאנה, מסעם של המבקרים ממשיך לקובה, באמצעות יצירה שהוכנה במיוחד לתערוכה, של האמן הקובני דונטיין סיזנרוס ולריאנו. ולריאנו, המודע למקורותיו האפריקאיים, מגדיר את עצמו כאמן אפרו–קובני, צאצא לעבדים אפריקאים שהובאו לקובה החל מהמאה השש-עשרה, על מנת להחליף את ילידי המקום בעבודה במכרות הזהב ובמטעי הטבק והסוכר האירופאים. כמו אמנים ואינטלקטואלים אפרו- קובנים רבים אחרים, ולריאנו נמצא בחיפוש מתמיד אחר מקורותיו האפריקאים.

השפה הויזואלית שהוא אמץ לעצמו מאפיינת ציירים קובנים רבים. יצירתו דינאמית, רפיטטיבית ובעלת צבעוניות עזה ומזכירה בכך את הצבעוניות ואת המקצבים המיוחסים לעיצובי הבדים האפריקאיים בכלל, ובמיוחד לבדי הבטיק מגאנה.

מקובה, ממשיכה התערוכה אל עבר מספר אמניות ישראליות: מירית בן נון, טל מצליח ומאיה כהן-לוי, שלושתן יוצרות ללא היכרות מוקדמת ואישית עם אפריקה והתפוצה האפריקאית. אך יחד עם זאת, ביצירתן ניתן לראות אזכור לצבעוניות העזה, לגודש, לחוסר הסימטריה וכן לחוסר הבהירות והקושי לעקוב אחר הדימויים המוצגים. יצירות אלו מהוות למעשה מקצב מהדהד ליצירות מקובה ומאפריקה ובכך מחזקות את השאלה האם פרדוקס ה"גלוקאליות" מתקיים גם במישור האמנותי.

אוצרת: עידית טולידאנו
התערוכה תוצג עד ספטמבר 2013
הגלריה ללימודי אפריקה | מגדלי אלרוב, שדרות רוטשילד 46, קומה 22

א-ה: 9:00-18:00
טלפון לתאום ביקורים: 03-7292100 

חזרה לחדשות ועדכונים